קובי בן מאיר, האוצר הראשי של מוזיאוני חיפה, עוזב בסוף החודש את תפקידו ועובר לברלין. בראיון פרידה לעומר מוזר הוא מסכם 5 שנים. תפיסת עולמו לגבי אמנות מסבירה את דרך ניהול המקום: "אמנות היא כמו וילון על החלון, היא קצת מעמעמת את המציאות, אבל דווקא כך הצללים נעשים חדים יותר"
לאחר 5 שנים בתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות, ד"ר קובי בן מאיר מסיים בסוף החודש את כהונתו ויעבור לתחנה הבאה – ברלין. מחליף טרם מונה. בן מאיר, שנכנס לתפקיד בתחילת 2021 לאחר 17 שנים במוזיאון ישראל, משאיר אחריו מוסד שביסס את מקומו בלב מפת האמנות הישראלית והפך ליעד עבור אמנים מובילים וקהל סקרן כאחד.
כשמבקשים ממנו להסתכל לאחור, הוא מדבר קודם כל על תחושת סיפוק עמוקה, "בטווח זמן של 5 שנים הציגו פה טובי האמנים מהארץ וכמה מטובי האמנים מחו"ל. זו גאווה מאוד גדולה. אני במיוחד גאה בכמות הפרויקטים החדשים שהמוזיאון הזמין מאמנים ישראלים. הפכנו למקום שלא רק מסכם עשייה של אמנים אלא מאפשר עשייה חדשה, אפילו מממן אותה פיננסית. המוזיאון כמעט הפך לסטודיו של אמנים, וזה משמעותי במיוחד במדינה שבה המימון לאמנות כל כך דל".
מה בעצם תפקידו של אוצר?
"העבודה הכי טובה בעולם", הוא מחייך, "אתה מבלה את רוב שעות העבודה שלך עם דברים יפים ועם בני אדם יצירתיים. התפקיד הוא לבנות קונספט לתערוכה ולגרום לו לקרות. תערוכה היא הוכחה חזותית של מחשבה, לא רק טקסטים ויצירות תלויות על קיר. מה שהכי חשוב לי הוא שהמבקר יעבור חוויה אסתטית ויגיע למחשבות דרך מה שהוא חווה, לא רק דרך מה שהוא רואה עם העיניים".
מעבר לחזון האמנותי בן מאיר מדגיש כי תפקיד האוצר רחוק מלהיות רומנטי, "כאוצר ראשי אתה לא רק חושב על תערוכות, אתה צריך לוודא שכל העבודות היפות האלה יקבלו מימון ראוי. חלק גדול מהתקציב הוא עירוני, אבל כשהכנתי את תקציב עונת התערוכות האחרונה נדהמתי לגלות ששילשתי אותו, בעיקר בעזרת תורמים פרטיים. אתה מבין מהר מאוד שזה לא 'אני אעשה אמנות ואתם תדאגו לכסף'. זה חלק מהתפקיד: לדעת למי לפנות, לבנות קשרים ולשכנע שיש פה משהו ששווה להשקיע בו".
עד כמה התקציב העירוני מספיק?
"הוא ממש לא מספיק", הוא אומר בכנות. "אבל אתה עובד עם מה שיש. אנחנו רצינו יותר, יותר גדול, יותר משמעותי, אז יצאנו לגייס כסף. הרבה פעמים זה חיבור מדויק בין תערוכה לתורם שמאמין בנושא. ברגע שמראים רצינות ומציגים אוסף, גם אספנים ואמנים מתחילים להציע עבודות. זה יוצר מעגל שמחזק את המוזיאון".
יש מתח בין להציג אמנות גבוהה לבין להציג אמנות פופולרית שתגרום לקהל לבוא?
"אני לא חושב שיש סתירה בין תערוכות שהקהל אוהב לבין תערוכות שאוצר אוהב. אנחנו קיימים בשביל הקהל והוא אינטליגנטי. אם הוא אוהב משהו, הוא יודע למה. מצד שני, זה לא אומר שאעשה ג'ימבורי. המנדט שלי הוא לקרב אנשים לאמנות, להנגיש גם תערוכות מורכבות, ולזכור שזה מוסד ציבורי".
העיסוק בקהל מוביל לשאלה רחבה יותר: איך בכלל עושים אמנות במדינה שחיה בתחושת הישרדות מתמדת. בן מאיר מפתיע בתשובתו, "באופן מפתיע, בישראל יש ריכוז גבוה של אמנות טובה, הרבה יותר ממה שהיית מצפה ממדינה של תשעה מיליון אזרחים. מצבי הקיצון שהמדינה הזו לא מפסיקה לייצר יוצרים אמנות שיש בה דחיפות, לא התפלפלות פנים-אומנותית אלא משהו שאתה חייב להתמודד ולהוציא אותו עכשיו".
תפיסת העולם האוצרותית של בן מאיר קשורה גם באופן ישיר למרקם האנושי של חיפה, "בעיניי המקום שהאמנות בו היא הכי מוצלחת הוא מקום שמתבסס על רב תרבותיות. מקומות מונוליטיים, שהאוכלוסייה שלהם מונוליטית, יוצרים גם אמנות מונוליטית ומשעממת", הוא אומר.
"דווקא במקומות שיש מפגשים בין תרבותיים נולדת האמנות הכי מעניינת. במובן הזה המיקום של המוזיאון מדהים, רחוב שבתאי לוי בהדר, אתה יוצא החוצה ושומע ערבוביה של רוסית, ערבית ועברית. כשאתה נותן מקום לאותה ערבוביה להציג – אמנים פלסטינים, מזרחים, קווירים ועולים חדשים – אתה מאפשר להרבה קולות להישמע. בעיניי זו אולי המטרה החשובה ביותר של מוסד ציבורי כיום: לאפשר לכמה שיותר נרטיבים להתקיים יחד".
באיזה הישג אתה הכי גאה במהלך הקדנציה שלך?
"אני חושב שההישג הכי גדול הוא שביססנו את מוזיאון חיפה כמקום מאוד איכותי במפת האמנות הישראלית, מקום שיודעים שיראו בו משהו מעניין וקצת אחר", לדבריו, ההכרה הזו ניכרת בראש ובראשונה בזהות האמנים שבחרו להציג בעיר. "צריך פשוט לראות מי הגיע לכאן עם פרויקטים גדולים, אמנים שנמצאים בשיא הקריירה שלהם".
בין השמות הוא מציין את חן כהן, רועי כהן, משה רואס ואלה ליטביץ, לצד תערוכות של אמנים בינלאומיים בולטים כמו אדריאן פאצ'י, כריסטיאן בולטנסקי ודאגלס גורדון, "כשאמנים כאלה בוחרים לעשות כאן תערוכה משמעותית, זה אומר שהמוזיאון נמצא במרכז השיח האמנותי ולא בשוליו".
עוד מהלך שבן מאיר גאה בו במיוחד הוא האופן שבו אוסף המוזיאון הוצא מהמחסנים אל מרכז הבמה, "היצירות הן נכסים של הציבור, הן לא אמורות להעלות אבק", הוא אומר, "כשבאתי הופתעתי שאין תצוגה שממסגרת את האוסף. ברגע שהתחלנו להציג אותו, הוא גם גדל משמעותית. פתאום אספנים ואמנים מתקשרים ומציעים עבודות. זה יוצר זהות וגאווה מקומית, אלה הדברים שלנו".
"חיפה היא המקום הכי נורמלי במזרח התיכון"
במקביל לפרישתו, החודש נפתחה במוזיאון עונת תערוכות חדשה ואחרונה תחת הנהגתו, שתכלול 4 תערוכות הבוחנות את הקשר בין ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והחברה המקומית לבין האמנות העכשווית.
בין היתר תוצג התערוכה "האופק הצפוני", המבקשת לשרטט מחדש את מקומה של אסכולת ציור הנוף של שנות ה־70 בצפון; "שפת עם", פרויקט משותף העוסק בזהות ובריבוי לשונות בקרב קהילות ערביות באזור; תערוכת יחיד רחבת היקף למשה רואס; ותצוגה ראשונה זה עשרות שנים של אוסף התרבות החומרית של יהודי מרוקו. לכל התערוכות יתלוו הדרכות קוליות בארבע שפות.
הקהל החיפאי מגיע למוזיאון?
"רוב הקהל שלנו חיפאי, אנשים פה אוהבים אמנות. יש שיתופי פעולה, אירועים שמלווים את התערוכות והדרכות ב-4 שפות. אותי מאוד עניין למשל אם תושבי ואדי ניסנאס מגיעים ולכן יזמנו פעילויות והדרכות גם בערבית. מוזיאון צריך לשאול כל הזמן מה התפקיד ההיסטורי שלו ואיך הוא נפתח לקהלים חדשים".
את הקשר לחיפה הוא מתאר כמעט במונחים רגשיים, "חיפה היא המקום הכי נורמלי במזרח התיכון. הרגע שבו החלטתי לגשת למכרז היה כשישבתי עם בן זוגי בטיילת וראיתי חבורה של נערים ונערות ערבים יושבים, שותים בירה וצוחקים. ההתנהלות הטבעית הזו, התחושה שהעיר שייכת לכולם, זה היה מדהים בעיניי. אמרתי לעצמי: פה אני רוצה לעבוד".
אז למה לעזוב מקום כזה?
"בן זוגי ואני החלטנו לעבור לאזור ברלין, למרות שאין לי עדיין עבודה קבועה שם. מה שעצוב לי באמת הוא לעזוב את המוזיאון הזה שבתוך כל הטירוף הוא אי של נורמליות, מקום שעובד קשה כדי לשמר אותו ומציג גם אמנות פלסטינית ומדבר על רב תרבותיות. מאוד קשה לי לעזוב".
בסופו של דבר, תפיסת עולמו לגבי אמנות מסבירה אולי גם את הדרך שבה ניהל את המקום, "אמנות היא כמו וילון על החלון, היא קצת מעמעמת את המציאות, אבל דווקא כך הצללים נעשים חדים יותר".
