ביום שהמלחמה תסתיים והכותרות בעיתונים יתחלפו, הנזק שנגרם לילד שלי, הרגרסיה, הבדידות, והאובדן של מה שנבנה בעמל רב של עשייה, תרגול וטיפול – לא יימחקו | טליה אמודאי משתפת על התמודדות עם השלכות המלחמה כאמא לילד עם צרכים מיוחדים
בזמן שהמדינה מנהלת מלחמה על הבית, מלחמה צודקת וראויה, בתוך הבית שלנו מתנהלת מלחמה שקטה ולא פחות גורלית. עבור הילד שלי "שגרה" היא לא מילה גסה, היא העוגן ששומר עליו שפוי. כשהאזעקות התחילו העוגן הזה נתלש. הילד שלנו, שנמצא רק בשנתו החמישית לחיים, כבר הספיק לחוות את "חרבות ברזל", "עם לביא" ו"שאגת הארי", ועליו אני נלחמת בכל מצב ביטחוני כזה מחדש.
בימים בהם המלחמה מתנהלת, הילד שלי נותר בודד, ללא השגרה לה הוא זקוק, ללא חברה, וללא טיפולים פרא-רפואיים. הטיפולים האלו הם לא רק "ביטול חוג", כשילד בחינוך המיוחד לא מקבל קלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק במשך שבועות ארוכים, המילים שהוא עמל עליהן נעלמות, המיומנויות המוטוריות דוהות, והכישורים החברתיים מטשטשים.
כאמא, אני רוצה להציל אותו מהמצב, מהקשיים, מהכל, אבל לא תמיד יש לי את הכלים. החיוך שכל כך אופייני לילד שלי הוחלף בתסכול עמוק. לתפעל יום שלם לילד עם צרכים מיוחדים ללא עזרה זה מרתון בלי קו סיום, כי אז מגיעות האזעקות בלילה וקוטעות את השינה. הניסיון למלא את השעות הריקות בפעילות שתתווך לו את המציאות הופך למשימה בלתי אפשרית.
בתוך כל זה, אנחנו עוד צריכים להתפרנס. יצאה הצהרה על חל"ת להורים שצריכים לטפל בילדיהם, אבל נכון לעכשיו – ימים ארוכים לתוך הלחימה – אף אחד לא אמר לנו איך נשתכר אם לא נעבוד, לא הוגדר שום מתווה פיצויים.
בסוף היום, כשהאורות כבים והבית משתתק לרגע, אני מסתכלת על הילד שלי, רואה את המאמץ בעיניים שלו, את ההצפה, את התסכול, את הניסיון שלו להיאחז בעולם שאיבד את הסדר שלו. המלחמה הזו תסתיים מתישהו, והכותרות בעיתונים יתחלפו, אבל הנזק שנגרם לילד שלי, הרגרסיה, הבדידות והאובדן של כל מה שנבנה בעמל רב של עשייה, תרגולים וטיפולים – לא יימחקו ביום שאחרי.
בכל סוף יום אני מזכירה לעצמי ולאיש שלי: חמלה עצמית, נשימות, אנחנו עושים את ההכי טוב שלנו. בשקט, בלב ובקול גדול אנחנו מייחלים לימים טובים ושקטים לכולנו.
לראיון עם ענבר דותן בתוכנית "אחת בצוהריים" ברדיו חיפה:
