התושבים השוהים במקלט ההמונים בבניין מינהל ההנדסה כועסים. על התנאים, היחס הפוגעני, על האפליה ועל האדישות מצד עיריית חיפה. מי שמנסה לעשות סדר בבלגן היא רנה לוטו, שפית תושבת הדר, שהפכה לדמות המרכזית שמנהלת בפועל את חיי היומיום במקלט. הציטוט בכותרת הוא שלה
במקלט ההמונים שבבניין מנהל ההנדסה ברחוב ביאליק בהדר נשמעות בימים האחרונים טענות קשות מצד תושבי השכונה כלפי עיריית חיפה. לדבריהם, בזמן שהם מבלים שעות ארוכות במקלט עם ילדים מפוחדים, אזעקות חוזרות ומציאות של חוסר ודאות, הם נתקלים בתחושת אדישות מצד העירייה ואף ביחס פוגעני מצד עובדים במקום.
התושבים מספרים על מקרה בו העירו בצורה ברוטלית ילד עם מוגבלות שנרדם במקלט; על ציוד שנלקח מהמקום למרות שנאסף מתרומות עבור השוהים בו; ועל פער צורם בין התנאים של ילדיהם לבין הפעילות המתקיימת עבור ילדי עובדי העירייה באותו בניין.
נג'ווה שדוד, תושבת הדר ובעלת קיוסק ברחוב שפירא, מספרת על אירוע שהותיר אותה פגועה במיוחד. נכדה, ילד עם מוגבלות ומצב רפואי מורכב היה מותש מהאזעקות ומהשהייה הממושכת במקלט ופשוט נרדם, "הוא היה עייף מאוד ונרדם על המזרן", היא מספרת, "פתאום אחד העובדים העיר אותו בצורה מאוד לא נעימה. ניסיתי להסביר שמדובר בילד עם בעיה רפואית, שהוא חולה וצריך לנוח, אבל לא הייתה שום רגישות למצב שלו. בתור סבתא זה רגע מאוד קשה. אתה נמצא במקלט בגלל מלחמה, הילד שלך מפחד ועייף, ובמקום להבין אותך, מתייחסים אליו ככה".
לדבריה, האירוע הזה היה עבור רבים במקלט רגע הממחיש תחושה רחבה יותר של יחס בעייתי מצד העירייה, "יש כאן תחושה שאנחנו לא באמת נחשבים", היא אומרת, "אנחנו התושבים של הדר מגיעים לכאן כי זה המקלט הציבורי הקרוב אלינו, אבל לפעמים מרגיש כאילו אנחנו מפריעים למישהו".
"יש להם פעילות מסודרת, הכל מאורגן. ואילו הילדים שלנו בלי שום פעילות"
אחד הדברים שמעוררים את הכעס הגדול ביותר בקרב התושבים הוא הפער שהם רואים בין התנאים של ילדיהם לבין הפעילות עבור ילדי עובדי העירייה בבניין הפועלת בין 7:00 בבוקר עד 15:00 בצוהריים הכוללת פעילויות, משחקים ואף מסיבות. במקביל, הילדים שמגיעים למקלט עם משפחותיהם נאלצים לשבת שעות ארוכות ללא פעילות.
"לילדים שלהם מביאים צעצועים, משחקים ואפילו עושים להם מסיבות", אומרת שדוד, "יש להם פעילות מסודרת, הכל מאורגן. ואילו הילדים שלנו יושבים כאן במקלט מפחדים מאזעקות, בלי שום פעילות ובלי שום דבר שינסה להעסיק אותם. אף אחד אפילו לא חשב להביא כמה משחקים לילדים של התושבים".
מי שמנסה ליצור סדר בתוך המציאות הזאת היא רנה לוטו, תושבת הדר ושפית במקצועה, שהפכה עם הזמן לדמות המרכזית שמנהלת בפועל את חיי היומיום במקלט. למרות שאין לה שום תפקיד רשמי, היא זו שמקבלת את האנשים שמגיעים, מנסה לשמור על סדר במקום ודואגת לכך שהמקלט יישאר נקי ומתפקד. "אני יוצאת מהתקופה הזאת מצולקת", היא אומרת, "לא מהטילים. מהיחס שקיבלנו מעיריית חיפה".
את ישנה פה כבר שבועיים. איך הכל התחיל?
"ראיתי בלגן גדול כשזה התחיל", היא מספרת, "אנשים הגיעו, ישנו על קרטונים, לא היה ברור מי אחראי על מה, ולא היה גורם עירוני שמנהל את המקום. אז פשוט התחלתי לעשות סדר. שמתי מיטה בכניסה כדי שיהיה מישהו שנמצא כאן כל הזמן, אנשים הביאו ציוד מהבית, אחרים ניקו, וכל אחד תרם משהו כדי שהמקום הזה יהיה נסבל".
בתוך זמן קצר הפכה לוטו לדמות המרכזית שמחזיקה את המקלט מתפקד. היא הציבה את מיטתה בכניסה למקלט בנקודה אסטרטגית שממנה ניתן לראות את כל הכניסות והמעברים, במקביל חיברה מצלמות אבטחה למערכת שמקושרת ישירות לטלפון האישי שלה, כך שתוכל לעקוב אחר המתרחש גם כאשר היא נאלצת לצאת לזמן קצר. עבור רבים מהשוהים במקלט, הנוכחות המתמדת שלה והאחריות שלקחה על עצמה יצרו תחושת סדר וביטחון במקום שבו בתחילת הדרך שרר כאוס מוחלט.
לוטו גדלה בהדר, בת למהגרת עבודה מהפיליפינים ואב ערבי ישראלי, והיא מכירה היטב את השכונה ואת הקהילה המקומית. לדבריה, דווקא בתוך המציאות הקשה במקלט נוצרה גם תחושת קהילה חזקה בין התושבים, "אנשים פה דואגים אחד לשני בצורה מדהימה", היא אומרת, "אחד מביא אוכל, מישהו אחר מביא קפה, יש כאלה שמנקים כל הזמן ויש כאלה ששומרים על הילדים. בתוך כל הפחד הזה נוצר כאן משהו מאוד אנושי. אבל זה קורה למרות המערכת, לא בגלל המערכת".
אף אחד מהעירייה לא בא לבדוק מה קורה איתכם?
"אנחנו מנהלים כאן הכל לבד. התושבים מביאים ציוד, אנשים תורמים דברים, אנחנו מנקים, מסדרים, דואגים לילדים. אבל כמעט אין נוכחות של העירייה. אין מישהו שבא לראות מה קורה כאן, לשאול מה צריך או לנהל את המקום. התחושה היא שאנחנו פשוט לא מעניינים אף אחד".
למה את זו שלקחת אחריות?
"אני אוהבת את הדר", גדלתי כאן ואני מכירה את האנשים בשכונה. כשהגעתי לכאן וראיתי את המצב – אנשים מבולבלים, ילדים מפחדים, אף אחד לא באמת מנהל את המקום – לא יכולתי פשוט לשבת בצד. זה לא האופי שלי. אם אני רואה שיש בעיה ואני יכולה לעזור לסדר דברים, אז אני עושה את זה. בסוף אלה אנשים מהשכונה שלי, שכנים שלי, משפחות שאני מכירה. לא יכולתי לראות אותם יושבים כאן בלי סדר ובלי מישהו שמנסה לדאוג שהמקום יתפקד".
התושבים במקלט מקווים כי הדברים ישתנו וכי העירייה תבחן מחדש את התנהלותה במקום. מבחינתם, השאלה אינה רק תנאי השהייה במקלט אלא גם התחושה הבסיסית שהם חלק מהעיר, "בסוף", אומרת שדוד, "אנחנו תושבי חיפה בדיוק כמו כולם. בזמן מלחמה, הדבר הכי חשוב הוא להרגיש שלא שכחו אותך".
מעיריית חיפה נמסר בתגובה: "חניון מינהל ההנדסה משמש כמחסה המוני שנפתח על ידי עיריית חיפה לטובת הציבור. במקום עומד לרשות השוהים ציוד בסיסי וצוות עירוני הפועל 24/7 למתן מענה ולשמירה על הסדר הציבורי. הצוות מסייע לתושבים אך אינו מתערב בהתנהלות האישית כל עוד אין פגיעה בסדר הציבורי. השמרטפייה במקום מיועדת לילדי עובדים חיוניים בלבד ואינה חלק ממענה המחסה.
״לא התקבלה פנייה לצוות לגבי גניבת מזרנים או לגבי ילד בעל צרכים מיוחדים. ככל שעולה צורך מיוחד, ניתן מענה באמצעות הצוות העירוני ובמידת הצורך גם באמצעות גורמים מקצועיים נוספים״.
חברת המועצה מטעם תנועת רוב העיר, סאלי עבד: ״העדויות של תושבי חיפה ששוהים במקלטים כרגע, במיוחד בביאליק 3 פשוט קורעות את הלב ובעיקר מקוממות. המלחמה הזאת מראה לנו שוב – כשמקצצים ברווחה ושמים את תושבי הדר בתחתית סדר העדיפויות – אז העירייה שוב מוצאת את עצמה בלי משאבים להכי מוחלשים ברגעי חירום ואימה.
״אנחנו במצב שבו התושבים אחראים על הרווחה ואבטחה במחסה המונים, שבו יש תושבים קשישים, בעלי מוגבלויות ותינוקות בלי צרכים בסיסיים ביותר. העירייה לא עושה את תפקידה, זה מצב שאסור היה להגיע אליו.
״אנחנו בתנועת רוב העיר מנסים לתמוך ביושבי המקלט ומגייסים עבורם תרומות בכסף ובציוד. הקודקודים של עיריית חיפה צריכים להתבייש בעצמם ולהתעורר דחוף. עם עובדים שחוקים שעובדים מסביב לשעון, מקבלי ההחלטות צריכים לקחת אחריות. מי שלא דואגים לתקצוב ולהעלאת הרווחה והדר בסדר העדיפויות, מדובר בראש העיריה יונה יהב, שרודף עסקים קטנים במקום לדאוג למיגון המרחב הציבורי ולשירותי רווחה נאותים״.
