אבי בליזובסקי, שמסקר את נושא הסביבה מאז שנות ה-80, מקווה שמישהו יתעורר לפני שהים יגיע לשכונת הדר והחום יהיה בלתי נסבל עד שאי אפשר יהיה לגור כאן, כמו בדובאי בקיץ. "לצערי אני צריך להיות פסימי", הוא אומר, "אנחנו הדור הראשון שמוריש לילדיו במודע עולם פחות טוב משירש מהוריו בשביל בצע כסף של מעטים"
בדיעבד אפשר לומר שהייתי נביא. נביא שלא אוהב שהתחזיות שלו מתקיימות, בפרט כשמדובר בטיל שנופל בבתי הזיקוק, שכבר מזמן היו צריכים להיסגר.
בשנות ה-80, בין השנים 1990-1983, התגלגלתי להיות כתב במקומון "כלבו" חיפה, כשעוד היה חלק מרשת שוקן. הייתי כתב כללי, כיסיתי את העירייה וטיפלתי בתלונות של אזרחים. פתאום מצאתי את גורלי, אולי בלי כוונה. קשה לי להיזכר בכתבה הספציפית שהביאה אותי לעסוק בתחום הסביבה, אבל בשלב מסוים התחלתי לקבל טלפונים מאזרחים וממנהל איגוד ערים חיפה דאז, צבי פורר, ואיכשהו הנושא צבר תאוצה.
במשך מספר שנים, כל שבוע הבאתי תחקירים וסיפורים סביב הנושא – מהפגנות של תושבים ומאוחר יותר ממחקרים באקדמיה שמשום מה נקברו – למשל דוח של ועדת ממן פורה – שני חוקרים מהטכניון שקבעו שהנזק הבריאותי מזיהום אוויר גבוה וכשמתרגמים אותו לכסף – פי שניים ויותר מהשקעה בהפחתת הזיהום.
פעם אחת כותרת ראשית שלי הגיעה לדיון בכנסת לאחר שציטטתי את דבריו של מי שהיה מנהל חדר המיון ברוטשילד (לפני שהפך לבני ציון) שכל פעם שיש זיהום אוויר, יש יותר תושבים מנוה שאנן הסובלים מבעיות נשימה. אז היה נהוג ששכונות ברחבי חיפה מקושרות לבתי חולים, לכן הוא ידע להצביע על השכונה המדויקת. אגב, הוא השתמש במושג אינברסיה – שבו האוויר בעצם תקוע ובולם את פיזור הגזים מהתעשייה המזהמת שבמפרץ. למיטב זכרוני משרד הבריאות התחמק מתשובה ודרש מהמרואיין לחזור בו.
בהזדמנות אחרת חיברתי את הממצאים לאורך התקופה למאמר מקיף אודות הסיכון שמהוות התעשיות הכבדות במפרץ חיפה והזכרתי בה את מכל האמוניה ואת הסיכון של דליפת חומרים מסוכנים במקרה של פגיעת טילים. הכתבה נפסלה על ידי הצנזורה, אבל לאחר דין ודברים משפטי, החומרים אושרו לפרסום והפכו לסדרה של 5 כתבות מגזין.
בתי הזיקוק היו חברה ממשלתית וזכו להגנה אישית משר האנרגיה דאז, משה שחל, שהיה תושב חיפה וקרא אותי באדיקות. אני זוכר ישיבה של ועדת תכנון ובניה כלשהי על הרחבת התעשייה הכימית ואיך מישהו אמר שצריך לדאוג לעובדים ולא לתושבים, כאילו שיש בכך סתירה, וציטט לי אמרה המיוחסת לתעשיין אנגלי: "עשן בארובה משמעו אוכל בבית", וזה בזמן שכבר אז באנגליה נלחמו בזיהום וערפיח.
באחד המקרים הגעתי לראיין את יו"ר ועד עובדי חברת החשמל, עמוס כהן, לימים הוא נפטר בבית הסוהר לאחר שהורשע בעבירות שחיתות. שאלתי אותו שאלה פשוטה, מי מקבל את ההחלטות בחברת החשמל, המנכ"ל או הוא, היו"ר? הוא הפסיק את הראיון וסילק אותי מחדרו. כשעזבתי ללימודים בטכניון ולימים לתל אביב ולעיתון "הארץ", נראה שבבתי הזיקוק וחברת החשמל הרימו כוסות שמפנייה.
אני ממשיך לסקר את נושא הסביבה עד היום, בעיקר באתר ידען, אתר נושא פרסים המכסה את תחום המדע כבר שלושה עשורים. הבעיות הפכו להיות גלובליות כשגלגול של אותם תעשיינים המזלזלים בצורך ברגולציה סביבתית הפכו את האטמוספירה והאוקיינוסים שלנו לבור ביוב, ופולטים גזי חממה שמחממים את כדור הארץ וגורמים למשבר האקלים. אלי הנפט הללו החליטו גם הם שלא להשקיע בהפחתת הזיהום ובמקום זאת סייעו להרס הדמוקרטיה במדינות רבות ובראשן ארה"ב. הסיבה: במדינה דמוקרטית השלטון צריך לשמוע לדרישת האזרחים להילחם בתופעה שכבר משפיעה על חיי כולנו, ואילו במשטרים סמכותניים השליט מחליט לבד למי הוא מקשיב, ובדרך כלל זה למי שיש יותר כסף.
למשפחת עופר – הבעלים של בזן – לבדה, יש כוח יותר גדול מעשרה מיליון ישראלים. עובדה שהם מושכים את הזמן ולא מפנים את בתי הזיקוק בחיפה וממשיכים לחנוק אותנו, הורסים את הריאות של תושבי ערד, הופכים ליצרני ברום מהגדולים בעולם, ואף אגורה לא הולכת למי שהברום של ים המלח באמת שייך לו.
בקנה מידה מקומי או עולמי, בשנות ה-80 או בשנות ה-2020, שום דבר לא עוזר כשיש אנשים שהשתלטו על משאבי טבע וחושבים לחנוק אותנו. במקום לשמוע לדרישותנו הם ישתלטו על הרגולטורים שיטו לטובתם. אני מקווה שמישהו יתעורר לפני שהים יגיע לשכונת הדר והחום יהיה בלתי נסבל, עד שאי אפשר יהיה לגור כאן, כמו בדובאי בקיץ. לצערי אני צריך להיות פסימי. אנחנו הדור הראשון שמוריש לילדיו במודע עולם פחות טוב משירש מהוריו בשביל בצע כסף של מעטים.
הכותב, אבי בליזובסקי, לשעבר עיתונאי במקומון "כלבו" ובעיתון "הארץ", מסקר את תחום הסביבה באתר הידען.
