בזמן שרבים בישראל מסתתרים במרחבים המוגנים, מתנדבי עמותת משפחה אחת מגיעים עד לביתן של המשפחות השכולות ברחבי הארץ עם "ניידת החיבוק", יוזמה שנועדה לחזק את המשפחות דווקא בימים מורכבים אלו. היום הם ביקרו את משפחתו של סרן אושרי בוצחק ז"ל בקריית שמואל
בזמן שהאזעקות מחזירות שוב ושוב משפחות אל הממ"ד, יש בתים שבהם הירידה למרחב המוגן לא נמדדת רק בפחד מהרקטות, אלא גם בזיכרון שלא עוזב. בתוך המציאות הזאת, שבה לעיתים יש הורה אחד שמנסה להחזיק בית שלם, מגיעים מתנדבי "ניידת החיבוק" של עמותת משפחה אחת, לא כדי לפתור את הכאב, אלא כדי לא להשאיר אותו לבד.
"לפעמים יש הורה אחד בבית וצריך לרוץ לממ"ד לבד, אין שני זוגות ידיים. אתה מגיע לאלמנה עם הילדים שלה ואתה אומר לה, 'את לא לבד', זה מרגש אותם בטירוף. זה מחזק אותם, נותן להם אוויר לנשימה, נותן להם תחושה שיש מעגל שממשיך לעטוף אותם בכל מצב", אומרת אלה לב, מנהלת בעמותה.
היוזמה נולדה מתוך מציאות של מלחמה בעקבותיה הופסקו פעילויות העמותה. "הבנו שאין לנו אפשרות לפגוש את החניכים כמו שרצינו, שהם יושבים בבית, שיש יותר טריגרים ויותר חרדות", מסבירה לב, "אז החלטנו לא רק לדבר בזום אלא להגיע פיזית, לראות אותם בעיניים, להגיד להם אנחנו פה איתכם, גם כשהמצב לא פשוט. אין כמו מפגש פיזי של מישהו שאומר לך שהוא איתך" .
מבחינתה של לב, המפגש הוא רק חלק ממשהו רחב בהרבה: "אנחנו מלווים את המשפחה מהרגע של הדפיקה בדלת, מרגע הבשורה, ועד לכל החיים. אין פה עצירה".
"המקום היחיד שבו אתה פוגש אנשים מכל מקום, והעיניים מדברות"
רעות בוצחק, אימו של סרן אושרי משה בוצחק ז"ל, תושב קריית שמואל, מפקד צוות בסיירת נח"ל שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, רק בן 22, חיה בתוך המציאות הזאת כבר יותר משנתיים. בוצחק התארס זמן קצר לפני שספג רימון בהיתקלות עם מחבלים שבה גם הציל את חייליו. הוא הותיר אחריו הורים, חמישה אחים ואת ארוסתו רביד דמתי.
הזמן באמת מקהה את הכאב?
"אנשים מתרגלים", מעידה בוצחק, "אנחנו מתרגלים להכל אבל אני חושבת שזה משהו שאתה לא מסוגל להתרגל אליו. אני מסתכלת על הפער של השנתיים שעברו מאז השבעה באוקטובר ואומרת: לא ייתכן, לא יכול להיות. מבחינתי זה כאילו עכשיו. הגעגוע הולך וגדל, ואני כל הזמן מנסה להשלים את הפער, לשאול מה הוא היה אומר, איך הוא היה מגיב".
למה את הכי מתגעגעת?
"לצחוק שלו. הצחוק שלו היה מדביק, כזה שמאיר את כל הפנים, וכל מי שהיה רואה אותו היה צוחק גם. אנחנו משפחה שמחה, תמיד הסתכלנו על חצי הכוס המלאה, וברגע שהוא נהרג שאלתי: אנחנו עוד נצחק?. לא ראיתי בכלל דרך לצחוק אבל זה היה חלק ממנו וזה מה שאני מתגעגעת אליו כל יום".
"המפגש הזה, זה המקום שבו הנשימה חוזרת"
הקשר עם עמותת משפחה אחת לא הגיע מיד. לשאלה איך התחיל החיבור, היא עונה: "בשבעה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שום קשר לזה, אבל זה המקום היחיד שבו אתה פוגש אנשים מכל מקום, מכל רקע, והעיניים מדברות. לא צריך להסביר כלום. הם לא עוזבים, הם לא מרפים, הם כל הזמן שם, דואגים, מתקשרים, מוציאים מהבית, נותנים בדיוק את מה שצריך. זה לא משהו נקודתי, זה ליווי אמיתי".
וכששואלים אותה על "ניידת החיבוק", בתוך מציאות שבה הקשב הציבורי זז כל הזמן קדימה, היא חוזרת שוב לאותו רגע קטן שמחזיק הכול: "זה בדיוק הדרישות שלום שאני מדברת עליהן. גם אם זה נראה קטן, זה לא קטן בכלל. המפגש הזה, אפילו לשעה, זה המקום שבו הנשימה חוזרת. זה החיבוק, והם יודעים לעשות את זה הכי טוב בעולם".
