נדב קטן מנשר חוזר לרגע שבו שבר יירוט מחק את הבית שלו. כשהוא יצא מהמקלט – אליו ירד רק כי שמע קול שציווה עליו לצאת מהשאננות שלו זה לא יקרה – הרים את הראש וראה חור שחור. "הכל נעלם ברגע. זה לא רק נפגע, זה נגמר ואין לאן לחזור", הוא אומר, "מצד שני, אני עומד כאן ואני חי, זה מה שחשוב"
בלילה שבין 23 ל־24 במרץ, סמוך לשעה 00:38, נשמעה אזעקה באזור חיפה והקריות ובתוך שניות שבר יירוט פגע ישירות בביתו של נדב קטן בנשר והחריב אותו כמעט לחלוטין. קטן היה לבדו בבית באותו רגע, ילדיו לא היו שם. הפער הזה, בין ההרס המוחלט לבין העובדה שהוא עומד ומספר את הסיפור, מלווה אותו מאז.
"הרסיס פגע בגג, חדר פנימה ונעצר על הרצפה בתוך הבית", הוא משחזר, "אתה עומד שם ולא מבין איך דבר כזה קורה לך. זה לא נזק, זה לא משהו שאפשר לתקן. לא נשאר כבר כלום. הבית פשוט איננו".
הוא מתאר את הדקות שקדמו לפגיעה כרגע שלא עוזב אותו, "אני בדרך כלל לא יורד למקלט. הייתי שאנן, אמרתי לעצמי שזה לא יגיע אליי, שזה קורה לאחרים. אבל הפעם זה היה אחרת. היה משהו שמשך אותי לרדת, כאילו מישהו אומר לי 'עכשיו'. אני לא יודע להסביר את זה. זה הרגיש כמעט אלוהי. פשוט קמתי וירדתי, בלי לחשוב יותר מדי". כשהוא חוזר לרגע הזה, הוא עוצר, "בדיעבד אני מבין – אותו קול זה מה שהציל אותי – אין לי דרך אחרת להסביר את זה".
מה ראית כשיצאת מהמקלט?
"יצאתי החוצה והכל היה מלא אבק ופיח, אוויר שקשה לנשום. אתה לא רואה ברור, רק שומע אנשים מסביב, צעקות, תנועה. ואז אתה מרים את הראש, רואה את הבית שלך ורואה חור שחור. לא חור קטן, משהו שפשוט קרע את הבית. באותו רגע אתה מבין שאין לאן לחזור. זה לא רק נפגע, זה נגמר".
עד כמה זה היה קרוב לאסון גדול יותר?
"אם הייתי נשאר בבית, אין סיכוי שהייתי יוצא מזה. אין סיכוי. אתה מבין כמה זה היה קרוב, וזה מצמרר. זה עניין של החלטה אחת קטנה, של שניות. זה משהו שלא עוזב אותך".
האירוע הזה, לדבריו, שינה בו משהו עמוק, "הייתי מאלה שאומרים ‘יהיה בסדר’, שלא ממהרים לרוץ למקלט. היום אני אומר חד משמעית, אין דבר כזה. אין שאננות. אתה שומע אזעקה, אתה יורד. אני ראיתי בעיניים שלי מה קורה כשזה פוגע. זה לא משהו שאתה רוצה לגלות בדרך הקשה".
בתוך ההרס הגדול, יש רגעים קטנים הממחישים את עומק האובדן, "הילדים שואלים אותי על דברים קטנים; איפה הפלייסטיישן, איפה הצעצועים שלהם, ואין לי תשובות. כשחזרתי פנימה לקחת מה שאפשר, מה שישר ראיתי זו תמונה של הבן שלי, מחוררת, ותחתונים עם ריח של פיח. זה מה שנשאר לך מהבית שלך".
איך אתה מתמודד עם היום שאחרי?
"יש אנשים מדהימים שעוזרים, מביאים בגדים, מנסים לעטוף. אתה מרגיש את הקהילה וזה נותן כוח. אבל מצד שני, אתה שואל את עצמך איפה המדינה בתוך זה. איבדתי בית שלם, את כל החיים שהיו בו, ומה אתה מקבל? דברים שלא באמת נותנים מענה למה שאיבדת. זה פער שקשה לעכל".
ובסוף, כשהוא מתבקש לנסות לנסח מה באמת נהרס, קטן לא מדבר על קירות או רכוש בלבד, אלא על הדברים הכי אישיים, הכי שקטים, "זה לא רק בית פיזי. זה הפינה שלך, המקום שלך לברוח אליו, לשבת בשקט, להיות רגע עם עצמך. אפילו הדברים הכי קטנים, כמו האסלה, המקום הכי פרטי שלך, פתאום אתה מבין כמה זה היה שלך, כמה זה היה חלק מהחיים שלך. זה נעלם ברגע". הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף בשקט: "מצד שני, אני עומד כאן ואני חי. וזה הדבר היחיד שבאמת משנה".
