היום (שישי), בין 15:00 ל-16:00, הכרמלית תעצור את פעילותה הרגילה ותיפתח מחדש, לא רק כמרחב מוגן, אלא כמרחב של אנשים, כאלה שבוחרים ולא נאלצים לרדת מתחת לאדמה ולשיר. המארגנים מזמינים את כולם – יהודים, נוצרים, מוסלמים המטרה היא לתת לכולם אוויר לנשימה ותחושת ביחד
בימים שבהם אזעקות קוטעות את השגרה והמרחבים המוגנים הופכים לחלק בלתי נפרד מהיומיום, יש מי שמנסים להפוך את הירידה למקלט לרגע אחר לגמרי. היום (שישי), בין 15:00 ל-16:00 אחר הצוהריים, בתחנת מסדה, תתקיים פעם נוספת יוזמה לא שגרתית: שירה בציבור בתוך מרחב מוגן, שמבקשת להכניס קצת אוויר לנשימה בתוך התקופה המורכבת.
מאחורי היוזמה עומד נדב לייבוביץ’, סטודנט לרבנות ומנהל תחום הצעירים בקהילת אור חדש בחיפה, שמספר כי הרעיון נולד מתוך צורך פשוט אך עמוק, "אנחנו הולכים לעשות איזשהו אירוע להרמת המורל של תושבי השכונה והעיר. נגיע לכרמלית עם נגן וציוד, ונעשה שירה בציבור ברוח שבת, נעימה ונגישה", הוא אומר, ומדגיש כי הבחירה במקום אינה מקרית: "זה מרחב מוגן, אבל גם מקום שיש בו במה וספייס, ואפשר להביא אליו הרבה אנשים".
האירוע, שכבר נוסה בשבוע שעבר, הפתיע גם את המארגנים, "הגיעו לא מעט אנשים, והייתה תחושה מאוד נעימה", הוא מתאר, "זה משהו שאנחנו מקווים שיכול להפוך למסורת, אבל כרגע הוא מתאפשר בעיקר בגלל המצב”. לדבריו, תחנת מסדה נבחרה גם בשל הקהל המקומי: "יש הרבה אוכלוסייה בהדר שרוצה את זה, שיש לה צורך בזה".
"יש לי בראש דימוי של הופעות בסאבוויי בניו יורק"
לייבוביץ’ מדגיש כי למרות הקרבה לשבת, לא מדובר באירוע דתי במובן הקלאסי, "זה לא משהו תפילתי או כזה שמצריך היכרות עם קבלת שבת. המטרה היא שכל אחד יוכל להתחבר,” הוא אומר ומוסיף מסר חד: "כולם מוזמנים – יהודים, מוסלמים, נוצרים. בסופו של יום, המטרה היא לתת את תחושת הביחד שלהרבה מאוד אנשים חסרה בזמן האחרון".
הבחירה בכרמלית גם יוצרת רגע חיפאי מובהק. לא עוד מערכת תחבורה שעוברת מתחת לאדמה המשמשת כמחסה המונים, אלא חלל שמקבל משמעות אחרת, "יש לנו בראש את הדימוי של הופעות סאבוויי בניו יורק,” הוא אומר, "וזה יכול להיות משהו דומה, מקום שאנשים מגיעים אליו ופתאום נוצרת בו חוויה".
מי שאחראי על החלק המוזיקלי הוא הזמר אופיר ציוני שמביא איתו ניסיון דומה גם ממקומות אחרים, "אנחנו נפגשים לשיר כמה שירים בעברית ובאנגלית, ליצור מרווח אוויר לנשימה בתוך התקופה הזאת,” הוא מספר, ומוסיף כי בשבוע שעבר לא היה ברור אם בכלל יגיעו אנשים. "התחלנו לשיר ופתאום הצטרפו עוד ועוד. הגיע צלם, הגיע בחור עם חליל, וזה פשוט קרה. זה היה מלכד, היה מחבר, ובעיקר מרפא".
ציוני מתאר את התחושה שנוצרה במקום כמעט במקרה: “יצאנו משם עם תחושה של מתי הפעם הבאה. יש בזה משהו אחר, משהו שקורה דווקא כי זה לא מתוכנן עד הסוף". לצד זה הוא מדגיש את החשיבות של הנגישות: "יש גם עולים חדשים, אז נשלב שירים באנגלית, כדי שכולם ירגישו חלק".
רגע של ביחד בתוך הטירוף
מעבר למוזיקה, שניהם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה: הצורך הבסיסי להיות יחד, "מוזיקה ותחושת ביחד הם דברים שמושרשים בנו", אומר לייבוביץ’. "במיוחד ברגעים קשים, כשאנחנו פחות נפגשים עם חברים ומשפחה, זה נהיה אפילו יותר חשוב". גם ציוני רואה בזה שליחות קטנה בתוך מציאות גדולה: "זה לא רק לשיר, זה להיות ביחד. זה מה שעוזר לי, וזה מה שאני רואה שעוזר גם לאחרים”.
