בין אם זו דאגה ישירה לחייהם ובין אם מדובר בחרדה משתקת מפני האובדן של הוריהם, אנחנו בתקופה שבה תחושת המוגנות הבסיסית מתערערת. כדי לתווך את הפחד הזה, עלינו להבין כיצד ילדים תופסים את מושג המוות, שכן התפיסה משתנה משמעותית עם ההתפתחות | הילה דידנר, פסיכולוגית קלינית, בטור מיוחד
במציאות הישראלית המורכבת, קולות הנפץ והאזעקות אינם נשארים מחוץ לבית. הם מחלחלים אל תוך עולמם הפנימי של הילדים ומעוררים שם את הפחד העמוק מכולם: הפחד מהמוות.
בין אם זו דאגה ישירה לחייהם שלהם ובין אם מדובר בחרדה משתקת מפני האובדן של הוריהם, אנחנו בתקופה שבה תחושת המוגנות הבסיסית מתערערת. כדי לתווך את הפחד הזה, עלינו להבין תחילה כיצד ילדים תופסים את מושג המוות, שכן התפיסה משתנה משמעותית עם ההתפתחות.
בגיל הרך, עד גיל חמש או שש, ילדים תופסים את המוות כדבר זמני, הפיך או דומה לשינה. עבור ילד בטווח הגילאים הזה, הפחד הוא לא מ"סוף החיים" אלא מנטישה ופרידה; הוא חושש שההורה פשוט "לא יהיה שם". לעומת זאת, סביב גיל שבע, מתחילה להתגבש הבנה בוגרת יותר. המוות נתפס כסופי, בלתי הפיך וככזה שקורה לכל יצור חי. הבנה זו הופכת את חרדת המלחמה לקונקרטית ומאיימת בהרבה, שכן הילד מבין שהאובדן הוא מוחלט.
זיהוי סימני המצוקה הללו קריטי, משום שחרדת מוות לא תמיד נאמרת במילים. היא עשויה להופיע כנסיגה התפתחותית, קשיי שינה, היצמדות להורה, תסמינים גופניים כמו כאבי בטן, או דריכות יתר לכל רעש חיצוני. ברגעים אלו, התגובה ההורית הקריטית ביותר היא מתן תוקף לרגשות הילד (Validation). במקום לבטל את הפחד באמירות כמו "אין לך מה לדאוג", או "יהיה בסדר, אל תחשוב על זה". חשוב לומר – "זה באמת מפחיד לחשוב על זה, המלחמה מעוררת מחשבות קשות אצל כולנו וזה טבעי". הכרה כזו ברגש מפחיתה את עוצמתו ומאפשרת לילד להרגיש מובן. מתן לגיטימציה לפחד והכרה בכך שהוא שכיח גם אצל מבוגרים, מפחיתה מתחושת החריגות שהילד עלול לחוש, ומאפשרת לו להביע את תחושותיו במילים.
לעתים להורים קשה להתמודד עם הנושא המפחיד של המוות, והם נוטים לייפות את המציאות ולהבטיח הבטחות שאין ביכולתם לקיים. כאשר הילד מעלה שאלות ישירות על חיים ומוות, חשוב להימנע מהבטחות שווא ל"חסינות" מוחלטת, שכן ילדים קולטים את אי-הוודאות שבמציאות. במקום זאת, רצוי להעביר את הדגש לשימוש באמצעי הגנה אקטיביים. הסבירו לילד על ה"שריון" שלנו: הממ"ד החזק, כיפת ברזל והצבא ששומר עלינו. המעבר מהתמקדות באיום להתמקדות בדרכי ההגנה מחזיר לילד את תחושת השליטה.
במקביל לשיח המילולי, כדאי לצמצם ככל הניתן את חשיפת הילדים למדיה ולחדשות. המוח הצעיר אינו מסוגל לסנן את הדימויים הקשים והם נחווים עבורו כסכנה מידית ומוחשית. לילדים אין הבנה מלאה של מרחקים, סיכונים ותכיפות הירי והכל נחווה על ידם כקרוב ומסוכן.
כלי עוצמתי נוסף להתמודדות הוא החזרת הילד ל"כאן ועכשיו" ברגעים של חרדה פיזית. טכניקות קרקוע פשוטות, כמו זיהוי חפצים בחדר או תרגילי נשימה עמוקה המדמים ניפוח בלון, עוזרות להרגיע פיזיולוגית את מערכת העצבים. לצד אלו, אפשר להיעזר בבובת פרווה אהובה ולהעביר לילד את תפקיד המגן, הציעו לו לשמור על הבובה ה"דואגת" ולחבק אותה חזק. המעבר מתפקיד הנתמך לתפקיד השומר, מעניק לילד תחושת מסוגלות עצמית גבוהה יותר. גם קריאת ספרים, כמו "חוט הלב" העוסק בקשר הבלתי ניתן לניתוק, מאפשרת לעבד את הפחד דרך סיפור ומטאפורה המותאמים ליכולת ההבנה של הילד.
חשוב שנזכור כי המילים שלנו כהורים הן העוגן בלב הסערה. ילדים חשים את החששות של הוריהם, ולפני שאנו מנסים להרגיע את ילדינו, חשוב קודם כל להרגיע ולווסת את עצמנו. השמירה על שגרה גמישה, החיבוק המנחם וההצהרה המפורשת "אני כאן איתך ואני שומרת על עצמי עבורך", הם שבונים את המרחב המוגן הפנימי של הילד. חוסן אינו היעדר פחד, אלא היכולת לתפקד לצדו בידיעה שאנחנו יחד, מוגנים ככל האפשר ומחוברים זה לזה בחוטים של אהבה וביטחון.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מרפאה להתערבות דחופה, בריאות הנפש ילד ונוער, רמב״ם.
