בתוך מציאות של ריחוק, מסכים ותדמיות, הספר "גולדמונד" מציע משהו אחר לגמרי: לא עוד דימוי, אלא ניסיון כן, לפעמים כמעט לא נוח, להיראות. לא כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו, אלא כמו שאנחנו, לרגע אחד, באמת. במשך שנה, צילם יגאל פליקס פורטרטים הקשורים לחנות ספרי יד שנייה גולדמונד בשוק תלפיות
בצילום אחד יד המצולם נשלחת קדימה, כמעט נוגעת בעדשה. בצילום אחר, גבר מביט ישירות למצלמה, קרוב מדי, בלי חיוך, בלי הגנה. בקבוצה אחרת, אנשים שלא באמת מכירים זה את זה מתחבקים כאילו גדלו יחד. אלה לא רגעים יפים במובן הרגיל, אלה רגעים שבהם משהו נפתח.
"זה לא צילום שעוסק בתדמית", אומר הצלם יגאל פליקס, יוצר ספר הפורטרטים החדש "גולדמונד", "זה ניסיון ללכוד רגעים שמרגישים מאוד אמיתיים, רגעים של שיתוף, של חשיפה. רגע שבו בן אדם מפסיק לחשוב על עצמו כתמונה".
הספר, שיצא לאור לאחר גיוס המונים מוצלח, מתעד שנה של מפגשים סביב חנות ספרי יד שנייה גולדמונד בשוק תלפיות. אבל מי שמצפה לראות מדפים, ספות או את החלל עצמו, לא ימצא אותם כמעט בכלל. כל הצילומים הם פורטרטים על רקע אפור, בשחור-לבן של אמנים, קהל ואנשים אקראיים שהגיעו למקום, "דרך האנשים אפשר להבין את המהות של המקום" מסביר פליקס, "יש כאן צורך אנושי לפגוש את הזולת ולחלוק איתו משהו אישי".
למה דווקא גולדמונד?
פליקס לא מסתיר את הפשטות: הוא אוהב את המקום, הסטודיו שלו קרוב, והאמנים קפצו אליו להצטלם לפני הופעות. אבל מהר מאוד הפרויקט חרג מהלוגיסטיקה, "חיפשתי רגע שבו משהו מהאופי או מצב הרוח של האדם מסתנן לתוך התמונה", הוא אומר, "רגע שבו הוא כבר לא עסוק בתדמית שלו, אלא חולק את עצמו. זה רגע מאוד חשוף, כמעט של גילוי לב".
איך מגיעים לרגע כזה? זו אולי השאלה המרכזית של הפרויקט. פליקס לא מביים ולא מנסה להוציא מהמצולמים משהו בכוח. הוא מחכה. מתקרב. לפעמים העדשה כמעט נוגעת בפנים, לפעמים היד שלו נכנסת לפריים, כמו ניסיון לגעת, "אתה לא יכול לקבוע מראש מה יהיה שם", הוא מסביר, "אבל אתה יכול ליצור תנאים שיאפשרו לזה לקרות. להוריד את הווליום מכל מה שמסיח – אופנה, צבע, תדמית – ולתת מקום להבעה".
אז הבחירה בשחור-לבן היא הורדת הסחות דעת?
"ברגע שאתה מוריד צבע, אתה מפחית את כל השיפוטים המיידיים. זה מפנה מקום למהות, או לפחות למה שמרגיש כמו מהות, למצב הרוח, לנפש, למה שקורה שם ברגע".
בעלי גולדמונד: "בניתי את המקום שירגיש כמו בית, קודם כל בשבילי"
ובכל זאת, קשה להתעלם מהמרחב שבו זה קורה. גם אם הוא כמעט לא מופיע בפריים, גולדמונד נוכח בכל תמונה. אייל לבקוביץ', בעל המקום, לא ממהר להעניק הסברים גדולים, "זה קודם כל הבית שלי", הוא אומר בפשטות, "לא עיצבתי משהו מיוחד. פשוט שמתי מדפים, ספות, דברים שנעים לי להיות איתם. בניתי את המקום כמו המקום שאני הייתי רוצה לבוא אליו. הישיבה כאן מחוברת, לא שולחנות קטנים. המקום מעודד תקשורת".
אז מה מאפשר לאנשים זרים להתחבק מול מצלמה?
"אנחנו צמאים למפגש אמיתי", אומר פליקס, ומתאר איך גם אחרי סיום הצילומים הפרויקט ממשיך לנוע. ערב השקה רשמי לא התקיים, בין היתר בשל המלחמה, ובמקומו בחר פליקס במסלול אחר: הוא נוסע בין עשרות תומכים ברחבי הארץ, מגיע אליהם הביתה, מוסר את הספר באופן אישי, ולעיתים גם מצלם אותם. כך, הספר לא רק מתעד מפגשים, אלא ממשיך לייצר אותם גם אחרי שיצא לאור.
גם ההצלחה של קמפיין מימון המונים הדסטארט מלמדת על הצורך הזה. בתוך זמן קצר הצליח פליקס לגייס את הסכום הנדרש ואף להגיע לכ־170 אחוזי תמיכה, נתון חריג לפרויקט מסוג זה. עבורו, זו לא רק הצלחה כלכלית, אלא עדות לכך שמשהו בפרויקט נגע באנשים, "יש משהו מאוד מרגש בלהיפגש עם אנשים שלא הכרתי, לחלוק רגע", הוא אומר.
בתוך מציאות של ריחוק, מסכים ותדמיות, הספר הזה מציע משהו אחר לגמרי: לא עוד דימוי, אלא ניסיון כן, לפעמים כמעט לא נוח, להיראות. לא כמו שאנחנו רוצים שיראו אותנו, אלא כמו שאנחנו, לרגע אחד, באמת.
הספר "גולדמונד", הוצאת קליידוסקופ, מחיר 150 שקל. לרכישה לחצו כאן.
