היא מרגישה שייכת לשני העולמות ודווקא התקופה הזו מדגישה את הכוח של המוזיקה לחבר. מאי ויצמן מקרית אתא, שסרטונים שלה שרה בערבית שרפו את הרשת והפכו אותה לזמרת מבוקשת באירועים של המגזר אומרת: "אני מאמינה שאם אני משדרת אהבה ושלום זה חוזר אליי"
בגיל 11, באמצע מסיבת יום הולדת משפחתית, מתחיל הסיפור של מאי ויצמן, תושבת קרית אתא, "סבא שלי עיראקי, עשו לו מסיבת הפתעה, ואמרו לי: סבא מאוד אוהב את השיר 'אינתה עומרי' של אום כולתום, את חייבת ללמוד לשיר אותו. בהתחלה זה לא הכי דיבר אליי, אבל פתאום נחשפתי לפופ הערבי, ומהפופ הערבי התחלתי לאהוב את המוזיקה הערבית, ואז גם את הקלאסית, אום כולתום, עבד אל חלים, כל היסודות".
מהר מאוד האהבה הפכה לעבודה יומיומית על שפה שהיא בכלל לא גדלה לתוכה, "בהתחלה לא ידעתי בכלל ערבית. עבדתי על המבטא, והיו כאלו שחשבו שאני ערבייה ודיברו איתי בערבית, ואז אמרתי שאני חייבת ללמוד גם להבין מה אני שרה. כי יש דיסוננס בין השירה לדיבור. למדתי לבד, והלימוד הזה הוא בלתי נפסק, כל יום אתה מגלה משהו חדש על השפה".
פרצת ברשתות. איך זה קרה?
"פשוט הייתי מצלמת את עצמי בצורה הכי אותנטית, באוטו או בבית, יושבת ושרה איזה קאבר של שיר מרגש, וזה תפס גלים של צפיות, תגובות ושיתופים. לא חשבתי שאני אתפרסם דווקא בגלל זה, זה היה מפתיע". עם כ־80 אלף עוקבים בטיקטוק, סרטונים שלה שרה בערבית מגיעים באופן קבוע למאות אלפי צפיות, ואחד מהם כבר חצה את רף המיליון.
"ברגע שמתחילה המנגינה, אין אחד שיושב, כולם קמים, כולם מחוברים"
מהמסך הקטן הדרך הובילה לבמות של אירועים אמיתיים, "הזמינו אותי לחתונה רק של בנות ברהט בדרום, ומשם זה התחיל לעבור מפה לאוזן. הסרטונים מהחתונה הזו תפסו המון צפיות, ואז התחילו להגיע פניות מהמגזר הערבי, לחתונה פה, לאירוע שם". מאז, היא כבר הופיעה בכ־200 אירועים במגזר הערבי, נתון חריג במיוחד עבור זמרת יהודייה ששרה בערבית, תופעה שכמעט ואינה קיימת בשטח.
יהודייה ששרה בערבית, זה יתרון או חיסרון שיווקי?
"יתרון. מזמינים אותי במיוחד כדי שאני אשיר בערבית. כן אוהבים שאני מכניסה כמה שירים בעברית, אבל רוצים אותי בשביל הערבית, וזה מבחינתי הישג". בתוך המרחב הזה, היא לא רק מופיעה, אלא גם לומדת את התרבות מבפנים, "אתה רואה שזו ממש תרבות, ברגע שמתחילה המנגינה, אין אחד שיושב, כולם קמים, כולם מחוברים, ואני מאוד אוהבת את זה".
אבל לצד החיבוק, יש גם התנגדות, "יש תגובות כמו: 'לקחתם לנו את המדינה, אתם רוצים לקחת לנו גם את המוזיקה'. יש גם כאלה", ויצמן לא מתעלמת מהקולות, אבל גם לא נרתעת מהם, "אני תמיד באמצע. אני מרגישה שייכת לשני העולמות".
בתור יהודייה המעורה בחברה הערבית, את מרגישה את המתח מאז ה-7 באוקטובר עד למלחמה הנוכחית?
"אני יכולה להבין אנשים שהתרחקו מהשפה ומהרצון להכיר, אבל אני חיה את זה אחרת. אני קיבלתי המון הודעות דווקא מערבים, מעוקבים שלי, שאומרים לי שהם מצטערים על מה שקרה, שזו בושה, ושואלים איך אני והמשפחה שלי. אני באמת מרגישה שיש הבדל גדול בין מה שקורה שם לבין ערביי ישראל שחיים פה בינינו". מבחינתה, דווקא התקופה הזו מדגישה את הכוח של המוזיקה לחבר, "אני מאמינה במוטו שאם אני משדרת אהבה ושלום זה חוזר אליי. בגלל זה אני גם מקבלת הודעות מירדן, דובאי, לבנון. אנשים ששואלים אם אני בסדר. דווקא הזמנים האלה מקרבים עוד יותר".
"פאדיחה שאחרי 12 שנות לימוד, יהודים לא יודעים ערבית"
בתוך המציאות הזו, היא גם מצביעה על פער עמוק בישראל, "זאת פאדיחה שאנחנו יוצאים מ־12 שנות לימוד ולא יודעים לנהל שיחה בערבית. אם יותר יהודים היו מדברים ערבית, זה היה נראה אחרת. זו שפה כל כך עשירה, כל כך ציורית, ויש לה כוח לחבר בין אנשים".
ומה הלאה? מבחינתה, הקריירה רק בתחילת הדרך, "אני רואה את עצמי על במה בינלאומית, לא משנה איפה ולא משנה באיזו שפה. שהשפה לא תהיה מכשול, כי אני אוהבת מוזיקה אוניברסלית. אני רוצה להשאיר שירים שיחברו בין כולם ולגעת בכמה שיותר לבבות".
