הפקת "תפדלו על עשא", הגרסה בשפה הערבית של הלהיט "בואו לאכול איתי", היא זו שפנתה לפהד עבוד, יזם חיפאי, כדי שישתתף בעונה השנייה המשודרת בימים אלו במכאן 33. עבוד בחר להגיש לאורחים שלו אוכל טבעוני ובכך הצית דיון שלא נשאר רק בצלחת, אלא מגיע עד לשאלות של כבוד, מסורת וזהות בתוך החברה הערבית עצמה
בשבוע חיפה-נצרת של "תפדלו על עשא", הגרסה בשפה הערבית של הלהיט "בואו לאכול איתי", בעונה השנייה המשודרת בימים אלה בערוץ מכאן 33 (מבית כאן 11), רגע אחד סביב שולחן האוכל מצליח לספר סיפור גדול הרבה יותר מתפריט או ניקוד.
פהד עבוד, חיפאי בן 29, בחר להגיש לאורחים שלו אוכל טבעוני ובכך הצית דיון שלא נשאר רק בצלחת, אלא מגיע עד לשאלות של כבוד, מסורת וזהות בתוך החברה הערבית עצמה.
עבוד, יזם וסטארטאפיסט שמגדיר את עצמו "חיפאי שנולד, חי ונשאר בעיר כי אני חולה על חיפה", מתאר את ההחלטה להשתתף בתוכנית כמהלך שהגיע דווקא מההפקה: "הם פנו אליי כי אני טבעוני והם חיפשו מישהו טבעוני מהמגזר הערבי. עשיתי אודישן, עברתי את הראיון, ובסוף התקבלתי". כבר מהרגע הראשון, הוא מספר, החוויה חורגת מהציפיות: "בדקה הראשונה אתה לא מכיר אף אחד, ואחרי חמישה ימים אתה חבר טוב שלהם. זה לא קורה כל יום, להיות חבר עם אנשים שאתה גם מתחרה איתם על אותו פרס".
השיא הגיע בערב בו היה תורו לארח, כשהוא בחר ללכת עד הסוף עם העמדה האישית שלו. במקום תפריט אחיד, עבוד בנה שולחן שמבוסס על הרכבה אישית של המנות: תפוחי אדמה וכרובית כבסיס, לצד כמה סוגי רטבים וסגנונות שונים שכל אחד מהאורחים יכול לבחור מהם.
מה הגשת לאכול?
"עשיתי להם אוכל טבעוני, הרעיון היה שכל אחד שם לעצמו מה שהוא רוצה ואוכל לפי הטעם שלו", הוא מסביר, ומתאר ערב שבו האורחים לא מקבלים מנה מוכנה, אלא מרכיבים לעצמם את הצלחת. לצד זה הוגשו גם אורז, מנות מבושלות ותוספות שונות, ובקינוח הוא הלך על שלושה סוגים של ביסקוויטים, עם שוקולד, עם חלבה ושילוב של שניהם, יחד עם תוספות כמו קפה ושומשום שכל אחד יכול להוסיף לפי הטעם.
אם אין בשר בשולחן, זה נחשב לחוסר כבוד?
"מבחינתם, אם אין בשר, חסר משהו בסיסי באירוח", הוא אומר, ואז מחדד את הקו שמנחה אותו: "אני לא חושב שבשר הוא מה שמחבר בין אנשים. אפשר לשבת ביחד, לדבר, להתחבר גם בלי בשר. ולהפך, אפשר להגיש בשר ולא באמת לייצר חיבור. מבחינתי, האוכל הוא רק אמצעי, לא המטרה".
טבעונות זה משהו חריג במגזר הערבי?
"זה לא חריג. אם מסתכלים על המטבח הפלסטיני או הלבנטיני, הרוב שלו צמחוני או טבעוני. הבשר הוא תוספת. אנחנו באים מתרבות חקלאית, פלאחים, ויש לנו קשר לאדמה. אצל סבא שלי אכלו בשר רק בחגים, זה לא היה משהו יומיומי".
"עשיתי להם אוכל טבעוני. מבחינתם אם אין בשר, חסר משהו בסיסי באירוח"
הוא לא מהסס לגעת בנקודה רגישה יותר, כשהוא נשאל על מטבח וזהות. כאן הוא בוחר בניסוח חד וברור שלא משאיר הרבה מקום לפרשנות: "לנו יש מטבח פלסטיני ולכם אין מטבח ישראלי, 0-1 לנו. אם מסתכלים על המטבח הישראלי, אין באמת כזה".
מיד לאחר מכן הוא מרכך מעט את הטון, ומוסיף שמדובר בעיניו בהבדלים בין עמים, ולא בהכרח בביקורת מוחלטת: "לא כל עם צריך שיהיה לו הכל. יש עמים עם השכלה, יש עם ביטחון, ויש עם מטבח. לנו יש מטבח".
הדיון לא נשאר ברמת האוכל או הזהות הלאומית בלבד. כשעולה השאלה האם התוכנית מצליחה להציג תמונה אמיתית של החברה הערבית, עבוד מספק תשובה מורכבת, "גם החברה הערבית לא מצליחה להבין את החברה הערבית. אנשים מהמשולש או מהנגב מסתכלים על חיפה או תל אביב ואומרים 'מה האנשים האלה? אנחנו שונים אחד מהשני'. למרות שאנחנו חיים ביחד, כל אחד חי לבד".
יש הבדל בין לראות ערבי בחדשות או בתוכנית כמו "בואו לאכול איתי".
"אם אתה רואה ערבי בחדשות, לפעמים זה מוצג כאיום. אבל כשאתה רואה אותו בתוכנית כמו זו, אתה רואה בן אדם, איך הוא חי, מה הוא עושה, איזה סיפור יש לו. זה תלוי איך מציגים את זה".
בין כל הדיונים על בשר, מסורת וזהות, עבוד חוזר בסופו של דבר לשאלה אישית יותר, כזו שלא נכנסת בקלות להגדרות ברורות, "אני מרגיש שאני לא שייך לפה”, הוא אומר בכנות, "אני מרגיש שאני שייך להודו. אני לא אנטישמי, אני לא משהו כזה, אני פשוט מרגיש אחרת".
זה רגע שמסביר בדיעבד גם את הבחירה שלו סביב השולחן. לא רק תפריט אחר, אלא ניסיון לייצר מרחב שבו כל אחד יכול להיות מי שהוא, גם אם זה לא מסתדר עם הציפיות.
