הצלם החיפאי אלכסנדר קוצ'ריאבי בחר להיכנס עם מצלמה לאחד המקומות הכי אינטימיים של התקופה ולתעד רגעים שלא בטוח שישכחו. כך נולד הפרויקט "המקלט שלי". "רציתי ליצור משהו שיהיה חותם של התקופה הזאת, אבל בלי דרמה מוגזמת", הוא אומר, "כל צילום מורכב משני דברים: האנשים והמקלט עצמו. אני מבקש מהם לא להתכונן, להביא רק את מה שהם באמת לוקחים איתם למקלט"
מאז תחילת מבצע שאגת הארי, כשהאזעקות הפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה, מאות אלפי תושבים ברחבי הארץ מוצאים את עצמם שוב ושוב יורדים למקלטים. בתוך המציאות הזו, הצלם החיפאי אלכסנדר קוצ'ריאבי בחר להיכנס עם מצלמה לאחד המקומות הכי אינטימיים של התקופה ולתעד רגעים שלא בטוח שישכחו.
קוצ'ריאבי, עולה חדש מרוסיה המתגורר בחיפה מאז ינואר 2023, כבר הספיק להציג בעיר תערוכת צילום אישית וליצור מספר סרטים דוקומנטריים קצרים, אבל דווקא עכשיו, בתוך שגרת האזעקות, הוא מצא את עצמו יוצא לפרויקט אישי אחר לגמרי בשם "המקלט שלי".
איך נולד הרעיון?
"כשהתחילה המלחמה הבנתי שכל ישראל יושבת במקלטים. זה מקום מיוחד, והזמן שאנשים מבלים בו יישאר בזיכרון לשנים", הוא מספר, "רציתי ליצור משהו שיהיה חותם של התקופה הזאת, אבל בלי דרמה מוגזמת. עבור רוב האנשים זו לא טרגדיה חדה, אלא חרדה מתמשכת שמלווה את היומיום".
מתוך התובנה הזאת נולד פרויקט פשוט לכאורה אבל טעון מאוד: פורטרטים של אנשים בתוך המקלטים שבהם הם מתמגנים, "כל צילום מורכב משני דברים: האנשים והמקלט עצמו. זה יכול להיות אדם אחד, זוג או משפחה. אני מבקש מהם לא להתכונן, לא להתאפר ולא להתלבש במיוחד, ולהביא רק את מה שהם באמת לוקחים איתם למקלט".
איך אנשים מגיבים לבקשה להצטלם בלי הכנה?
"הרעיון הוא לתפוס אותם כמו שהאזעקה תופסת אותם, בלי הכנה. אם הם לא יורדים עם החתול למקלט, אז גם לצילום הם לא יביאו אותו. אני לא רוצה לביים מציאות", הוא מסביר. עם זאת, לא כולם מרגישים בנוח, "היתה מישהי שרצתה להצטלם אבל בסוף ויתרה כי לא הייתה מוכנה להצטלם בלי איפור ובמראה ביתי. היו גם אנשים שסירבו בלי להסביר למה".
מאז שהחל לפרסם את הפרויקט בקבוצות פייסבוק, בעברית וברוסית, קוצ'ריאבי מצא את עצמו במסע יומי בין שכונות, "כבר שלושה שבועות אני נוסע כל יום לכמה כתובות שונות בחיפה וגם מחוץ לה. יש הרבה מאוד אנשים שרוצים להשתתף", הוא אומר. עד כה צילם יותר מ־40 פורטרטים, בין היתר גם בעכו, רמת גן ומודיעין, אבל הדגש נשאר על חיפה והסביבה, "אני עדיין חושש לנסוע רחוק מאוד כי אין לי רכב, ואני תלוי בתחבורה ציבורית, אבל אני ממשיך להגיע לכל מי שאני יכול".
מה אתה מגלה על חיפה דרך המקלטים?
"המקלטים מאוד שונים זה מזה, יש גדולים ויש קטנים מאוד, יש נקיים ויש כאלה מלאים בבלגן. יש מקומות שאנשים ממש חיים וישנים בהם בתקופה הזאת, ויש אפילו בתי כנסת בתוך מקלטים. צילמתי גם אנשים בכרמלית, כי זה המקום שהם יורדים אליו בזמן אזעקה”, הוא מתאר.
"המגוון הזה מזכיר את המגוון של ישראל כולה. מצד שני, המקום שבו אדם נמצא במקלט לא באמת אומר עליו הרבה. אנשים לא בוחרים איפה להתחבא, ולכן כל צילום הוא שילוב בין משהו אישי למשהו ציבורי".
אזעקות בזמן צילום
המציאות בשטח מייצרת גם רגעים בלתי צפויים, "קרה כמה פעמים שהייתי באמצע צילום ואז הייתה אזעקה, ופשוט חיכיתי יחד עם האנשים במקלט", הוא מספר, "היו גם אזעקות בזמן שהייתי בדרך. זה מכניס אותך לתוך הסיטואציה לא רק כצלם, אלא גם כמי שחווה אותה יחד עם כולם"”.
לצד הצילום, הוא גם מנהל שיחות עם המצולמים ושואל אותם איך הם מרגישים בתוך התקופה הזאת, "אני שואל אם הם מרגישים בטוחים בישראל והתשובות מאוד שונות. יש כאלה שמרגישים ביטחון ויש כאלה שלא, וזה מוסיף עומק לפרויקט. אני מתכנן להשתמש בציטוטים שלהם לצד התמונות".
למרות הקשיים הלוגיסטיים, התגובות לפרויקט ממשיכות לזרום, "קיבלתי הרבה מאוד תגובות תומכות, גם מאנשים שלא יכלו להשתתף כי הם רחוקים או נמצאים בחו"ל. זה נותן תחושה שזה נוגע באנש"”, הוא אומר.
בסופו של דבר, קוצ'ריאבי לא רוצה שהפרויקט יישאר רק ברשת, "אני מקווה שתהיה גם תערוכה פיזית. נראה לי שזה משהו שיהיה חשוב לאנשים לראות, במיוחד כשהמלחמה תיגמר, כדי להיזכר בתקופה הזאת ולהבין מה עברנו כאן".
