סרטון אחד שנעשה באפליקציית AI ופורסם בעמוד הפייסבוק הרשמי של עיריית חיפה כברכה לחג הפסח, הצליח לאכזב את כתב "רדיו חיפה" עומר מוזר ועוד רבים אחרים מתושבי העיר. לדעתו, עיריית חיפה הצליחה לפספס את המטרה של כולנו כשאנחנו מסובים אל שולחן החג – לא כדי לנצח, לא כדי להעביר מסר לוחמני או ציני, אלא כדי להיות יחד. וחיפה, יותר מכל עיר אחרת, אמורה לזכור זאת
יש משהו כמעט קדוש בשולחן של ליל הסדר. לא בגלל האוכל, ולא בגלל הטקסים, אלא בגלל הרגע הזה שבו אנשים מתיישבים, משפחה, חברים, דורות ומנסים, לפחות לערב אחד, להיות ביחד. לא מושלמים, לא מסכימים על הכול, אבל יחד.
ואז מגיע סרטון אחד, שעלה בעמוד הרשמי של עיריית חיפה, ומצליח לפספס בדיוק את זה.
על פניו, הכול שם: שולחן חג, משפחה, נרות, אוכל. אבל מהר מאוד מתברר שזה לא באמת סרטון על פסח. זה סרטון שמתחפש לפסח. מתחת לפני השטח, דרך רמיזות על “מאכל פרסי” ו“מאכל לבנוני”, נכנס מסר אחר לגמרי – חד, ציני, לוחמני. כזה שלא שייך לשולחן הזה.
זה לא עניין של פוליטיקה. זה עניין של הקשר.
כי חיפה היא לא עוד עיר. חיפה היא סמל. עיר שבה יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים, חיים זה לצד זה במורכבות, אבל גם באיזון עדין. לא תמיד מושלם, אבל קיים. וכשעיריית חיפה מפרסמת, במיוחד בחג כמו פסח, היא אמורה לדבר בשפה שמחזיקה את החיבור הזה, לא מערערת אותו.
ותגובות התושבים? הן אפילו לא היו דיון אידיאולוגי. הן היו הרבה יותר פשוטות מזה. אנשים כתבו “מביך”, “לא מצחיק”, “לא מחבר”. וזה בדיוק העניין. זה לא עבד. לא רגשית, לא ערכית, ולא עירונית.
כי פסח, בסופו של דבר, הוא לא רק סיפור של יציאה מעבדות לחירות. הוא גם סיפור של זיכרון משותף. של ישיבה סביב שולחן אחד, גם כשאנחנו לא מסכימים. של היכולת להסתכל אחד על השני ולהגיד אנחנו חלק מאותו סיפור.
והסרטון הזה, במקום לחזק את זה, לקח את השולחן הזה למקום אחר. מקום שמרגיש זר, כמעט מנוכר. כזה שבו המסר גובר על האנשים.
ואולי זו הבעיה הגדולה ביותר של התוכן הזה, לא שהוא חריף או לוחמני, אלא שהוא פשוט לא שייך.
כי יש זמן ומקום לכל דבר. ויש רגעים שבהם צריך לעצור, ולהבין מה המשמעות של הבמה שאתה מדבר ממנה. עירייה היא לא מותג פרטי. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות צינית או מתוחכמת מדי על חשבון החיבור הבסיסי.
בחג שמסמל יציאה לחירות, אנחנו צריכים יותר מכל להזכיר לעצמנו למה בכלל אנחנו יושבים סביב אותו שולחן.
לא כדי לנצח. לא כדי להעביר מסר.
אלא כדי להיות יחד.
וחיפה, יותר מכל עיר אחרת, אמורה לזכור את זה.
