טלפון אחד שקיבלה מבעלה אמש שינה את עולמה של פרופ' לנה שגיא-דאין מן הקצה אל הקצה. "אל תבואי הביתה, אל תביאי את הבנות", נאמר בו. הבית שבו התגוררו במשך 13 שנה נהרס מפגיעת הטיל האירני במרכז הכרמל, ולמרות הכל היא שומרת על אופטימיות: "אנחנו בסדר, יחסית לאחרים. טלוויזיה, מכונת כביסה, נקנה מחדש. העיקר שאנחנו ביחד"
הטלפון מבעלה תפס אותה בקניון, רגע אחרי האזעקה, כשהיא עוד מנסה להבין מה קרה בחוץ. "הוא אמר לי שיש לו חדשות לא כל כך טובות, שבעצם אין דירה, אין בית", מספרת פרופ' לנה שגיא-דאין, תושבת מרכז הכרמל, שביתה נפגע אמש (ראשון) מטיל איראני. "אל תבואי הביתה", הודיע הבעל, "אל תביאי את הבנות שלא יראו מה הולך פה". בתוך דקות, שגרת ערב רגילה הפכה למציאות אחרת לגמרי, כזו שבה משפחה חוזרת מהקניון לא לבית, אלא להרס.
שגיא-דאין, רופאת נשים וגנטיקאית בבית החולים כרמל, חיה עם בעלה ושתי בנותיה באותו הבית במשך 13 שנים. אתמול, הפגיעה הישירה בבניין הפכה את ביתם לבלתי ראויה למגורים, ולמעשה, נותר הרס מוחלט. "הגענו לשם אחרי הפגיעה, הסתובבנו שם שעה וחצי, שעתיים. זה קשוח, זה פשוט המון הריסות. אתה רואה חפצים שלנו זרוקים מדי פעם, אבל בעיקר הריסות".
מה ההרגשה לאבד את הבית בו חיית 13 שנה?
"זו תחושה מוזרה. אני לא בטוחה שהפנמנו כבר. כרגע זה לדאוג לבנות ולעבור את הימים. עוד לא התחלתי לחשוב לעומק. זה לא נחמד, אבל מצד שני אנחנו בריאים ואנחנו חיים, ובית זה רק בית. באמת. טלוויזיה, מכונת כביסה, נקנה מחדש. העיקר שאנחנו ביחד".
איך הבנות שלך הגיבו למצב?
"הגדולה, כמוני, מנסה להצחיק את הקטנה. הקטנה בכתה, היא נורא נלחצה, ואז היא אמרה: 'אני היחידה בבית ספר שנהרס לה הבית'. פתאום יש לה איזה קלף כזה להיות מיוחדת. זה מצחיק ועצוב ביחד. אבל אנחנו באמת בסדר, יחסית לאחרים שלקחו את זה הרבה יותר קשה".
שעות לאחר פגיעת הטיל שגיא-דאין בחרה להתמודד עם האירוע, אולי כמנגנון הגנה, דרך הומור ברשתות החברתיות. "טוב לי ככה. אני לא רואה ברירה אחרת. זה לא שאני מחליטה לא לבכות. יש לי בנות, מה זה יעזור אם הן יראו אותי בוכה? זה לא יעיל. יש לי חינוך סובייטי קשוח. אנחנו עכשיו בבור, ואנחנו נצא מזה", שיתפה.
את הלילה הראשון העבירו בני המשפחה במלון וכעת הם מחפשים דירה חלופית, "אמרו לנו למצוא דירה בהקדם. מקבלים החזר, 7,000-6,000 שקל בערך, שזה נראה לי מספיק. נסתדר. הבית ייהרס ויבנו חדש, זה ייקח זמן".
את ובעלך רופאים, יכולים למצוא עבודה בכל מקום בעולם. היו מחשבות על עזיבה?
"היו מחשבות בעבר על לעזוב, אבל המלחמה והדברים שקורים עכשיו רק חיזקו אצלי את התחושה שאין לי ארץ אחרת. תראה איזה עזרה – כולם מתקשרים: מבית החולים, מהטכניון, מהסתדרות הרופאים. זה מדהים. זו המהות של המקום הזה. ברגעים כאלה אתה מבין את האיכות של האנשים ושל המקום".
