מחניון תת-קרקעי ועד מחלקות המטו -אונקולוגיה תחת אש: רגינה דרליוק ועדווה וופא, אחיות בכירות בביה"ח כרמל, מתמודדות עם הבלתי אפשרי הענקת טיפולים מורכבים ומצילי חיים, כשבחוץ עפים טילים והלב נמצא עם הילדים בבית ובחזית
בזמן שמרבית תושבי הצפון מחפשים מחסה עם הישמע האזעקה, יש מי שעבורן המקלט הוא רק עוד זירה של עבודה מאומצת. עבור רגינה דרליוק, מנהלת האחיות במכון ההמטו-אונקולוגי בביה"ח כרמל, ועדווה וופא, אחות אחראית דיאליזה קהילתית, המלחמה היא לא רק כותרת בחדשות היא מציאות יומיומית של "ניתוק וחיבור" תחת אש, תרתי משמע.
סיפורן של השתיים הוא סיפורה של מערכת הבריאות בצפון: גמישות אינסופית, מסירות שחוצה מגזרים וגבולות, ובעיקר היכולת להישאר אנושיים כשמסביב הכול רועש.
רגינה: "הבת בקבע בקריית שמונה, ואני עם המטופלים בחיפה"
עבור רגינה דרליוק (47), תושבת נשר ואמא לשלושה, תחילת המלחמה הביאה איתה "קרע בלב". בתה הבכורה, המשרתת בקבע בקריית שמונה, הוקפצה מיד לחזית, בעוד רגינה נדרשה להוביל את הצוות שלה למציאות של חוסר ודאות.
"המכון שלנו פועל בשני אתרים, בכרמל ובלין," היא מסבירה. "כשהמרכז הרפואי לין נסגר מחוסר מיגון, היינו צריכים תוך שעות לבנות הכול מחדש. מטופלים אונקולוגיים הם לא אוכלוסייה שאפשר לומר לה 'נחכה שהמלחמה תיגמר'. טיפולים שלהם הם מצילי חיים".
הקושי המרכזי שרגינה מתארת הוא המתח שבין הפרוצדורה הרפואית לביטחון האישי: "בזמן אזעקה, אנחנו נדרשים לעיתים לנתק מטופלים בעיצומם של טיפולים מורכבים ורגישים, ללוות אותם למרחב מוגן, ואז לחזור ולחדש הכול בשיא הדיוק. זה דורש ריכוז עצום. הלב נמצא עם הילדים בבית ובצפון, אבל הראש חייב להיות 100 אחוז עם המטופל שמביט בך בחרדה".
וופא: "הדיאליזה עברה לחניון, האחריות נשארה איתי"
בזמן שרגינה מנהלת את המערך בכרמל, עדווה וופא (58), תושבת פורדיס ואמא לשישה, מנהלת את מערך הדיאליזה הקהילתית של כרמל מתוך מתחם תת-קרקעי ממוגן בביה"ח רמב"ם והיא גם סגניתו של האח הראשי עיזאת שלאעטה במחלקה הנפרולוגית בכרמל . עבור וופא, עם 35 שנות ניסיון בכרמל, זו כבר המלחמה השלישית, אך האתגר נותר עצום.
"העברנו את כל המטופלים והציוד לחניון התת-קרקעי," מספרת וופא. "לעבוד בסביבה לא מוכרת, כשמכשירים מתקלקלים בתדירות גבוהה יותר בגלל העומס, זה קושי לוגיסטי אדיר. אבל המטופלים שלנו זקוקים לטיפול הזה כדי לחיות. אין לנו את הפריבילגיה לעצור".
גם אצל וופא, המתח הביתי נוכח בכל אזעקה. "יש דאגה מתמדת למשפחה בפורדיס בזמן שאני בעבודה. זה יוצר מתח פנימי, אבל הידיעה שהילדים שלי יודעים להתנהל נכון נותנת לי את הכוח להתמקד במטופלים. בסוף, המטופלים והמשפחות שלהם הם כמו המשפחה השנייה שלי".
ערבות הדדית בצל הטילים
שתי האחיות מדגישות כי הכוח האמיתי שלהן מגיע מהצוות. רוב הצוותים מורכבים מאימהות צעירות שמתמרנות בין הבית למחלקה. "אני רואה אותן מגיעות עם חיוך למרות העומס המטורף והאזעקות, וזה לא מובן מאליו," אומרת רגינה בגאווה. היא מבקשת להודות להנהלת האחיות בכרמל, לאהובה טל מנהלת האחיות, ולניצה חי מנהלת האחיות של השירות האמבולטורי, על הגיבוי והאמון המלא. וופא ורגינה מסכמות בנימה של תקווה: "הניסיון שצברנו מאפשר לנו לפעול מהר יותר, אבל אנחנו מתפללת לשקט. ומייחלות לימים שבהם נוכל לחזור לשגרה יציבה, לצמיחה ולבריאות גם של המטופלים וגם של הצוותים המסורים שלנו בכרמל".
במציאות שבה העורף הפך לחזית, אחיות כרמל רגינה ווופא הן העוגן. הן מזכירות לכולנו שגם בתוך החושך של המלחמה, המקצועיות והאנושיות של ביה"ח כרמל ממשיכות להאיר, אם זה במחלקות בראש ההר או עמוק בבטן האדמה בחניונים הממוגנים.
