הקול שלא דיבר: הבן שבר את מעגל השתיקה והחזיר את אביו לחיים

זה התחיל במשפט אחד. לא זיכרון ילדות, לא סיפור שסופר סביב שולחן, לא שיחה מאוחרת בין אב לבן. משפט אחד, קר, מדויק, שנאמר כבדרך אגב אבל נחת כמו פטיש. "מעולם לא סיפרתי לילדים שלי על מה שעברתי", זרק מאיר טרנו לחלל.

בנו עמד בפינת חדר בית החולים. ריח חיטוי באוויר, אור פלורסנטי קר, ואבא אחד שיושב על המיטה ומדבר לרופאים, אבל בעצם מדבר אליו. זה לא היה רגע דרמטי במיוחד. לא וידוי גדול ובטח שלא מתוכנן. להפך, זה היה כמעט מקרי. צחי טרנו הקשיב לשיחה שהתנהלה בין אביו לבין הפסיכיאטר שבא לקבוע האם הוא כשיר להחליט בעצמו לגבי ניתוח שעמד לעבור ובתוך רצף של שאלות ותשובות ענייניות, אביו אמר משפט נוסף שננעץ בו: "אלו דברים שאי אפשר לתאר ואי אפשר להבין".

הבן לא התיישב מול אביו לשיחה על העבר, לא ביקש לדעת, לא לחץ. להפך, כמו בהרבה בתים של ניצולי שואה, גם אצלם הדברים פשוט לא נאמרו. ואז, במקרה זה קרה וזה היה רגע מוזר. כאילו מישהו פתח חריץ קטן, אבל לא באמת נכנס אור. 

"לא ידעתי לשאול, והוא לא ידע לספר"

"הבנתי שיש שם משהו ואני לא יודע מהו", משחזר השבוע טרנו, "זה עדיין לא ירד לי שם. התחושה היתה בעיקר בהלה. התחילו להיות שיחות פרידה לא מודעות. האמירה הזו אז בעצם הבהירה לי שאנחנו בסוף". 

כמה שבועות אחר כך, האב מת ומה שנשאר הוא לא רק געגוע, אלא שקט. שקט רועם. המשפט הזה שנאמר כמעט כבדרך אגב הפך לנקודת התחלה. השתיקה, זו שליוותה את הבית במשך שנים, קיבלה פתאום משמעות אחרת. לא עוד הרגל משפחתי או אופי מופנם, אלא חלל שלם של סיפור שלא סופר.

"רק אחרי שהוא נפטר הבנתי כמה אני לא יודע", מספר טרנו, "לא ידעתי לשאול, והוא לא ידע לספר. זה היה מצב נתון בבית שלנו. זה היה בית ששותקים בו. לא רק שותקים לגבי השואה, אלא שותקים על כל דבר". 

האב לא היה דמות חריגה בנוף של ניצולי שואה. להפך, הוא היה חלק מדור שלם שבחר לשתוק. אבל הסיפור שלו, כפי שבנו גילה בדיעבד, היה רחוק מלהיות רגיל.

הסיפור של מקס טרנוצ'אנו מתחיל כמו סיפורים רבים באירופה של אותם ימים, אבל מהר מאוד מתפרק מכל מה שמוכר. הוא היה ילד. לא לוחם, לא גיבור, לא דמות היסטורית. בן זקונים במשפחה אוהבת וחמה. ילד שעומד ליד החלון ורואה את אביו יוצא מהבית. לא מתגנב, לא בורח, אלא הולך זקוף. זו אחת התמונות האחרונות שנחרטו בו לפני שהאב נעלם מחייו. זמן קצר לאחר מכן, העולם שהכיר התפרק לחלוטין: אחיו הגדול, אשר, נבחר על ידי האם לטפל במשפחה. באחותו טוצה, באמו פאולינה היפה ובו, מקס.

"אשר", פנתה האם פאולינה לבנה הגדול. הוא הביט בה. "מהיום והלאה אתה ראש המשפחה", היא אמרה. "אבל…", לחש בקול נשבר. "אבא יחזור… הוא רק…". אמא קטעה אותו. היא לא הרימה את קולה, אבל הוא היה תקיף. "אתה ראש המשפחה. מהיום אנחנו ארבעה".

חדרה, יולי Max Tarnauceanu – 1998

חודשים ספורים לאחר שאביו נפטר, נסע טרנו לרומניה למקום ממנו אבא בא, "רציתי להבין מי הוא היה לפני שהפך לאיש השקט שהכרתי", הוא כותב בפתח ספרו "טרנוצ'אנו | הקול שלא דיבר", אותו הוא מסיים לערוך ממש בימים אלו, בסמיכות לתאריך בו מציינים את יום השואה והגבורה.

הוא הגיע לעיר יאסי, שם, במוזיאון של התיאטרון המקומי היו מודבקות כרזות על הקירות. ואז הוא ראה אותו. את דיוקנו ושמו של אביו על כרזה עם הכתובת HERSELE OSTROPOLIER – 1950. "בחדר אחר ראיתי תמונה קטנה של אנשים על במה. אורות מסביבם, במרכז בלטו פניו הצעירות ומלאות חיים, מחייכות", ממשיך טרנו בתיאור המפגש עם דמותו של אביו, "משהו שמעולם לא ראיתי על הפנים האלה. הוא לא סיפר לי על זה. אפילו לא פעם אחת. זה היה אבא שלי, אבל לא האיש שהכרתי. זה היה מקס. הילד שנשאר חבוי בגבר לאורך כל חייו".

כשחזר לארץ, כשהוא עדיין תחת השפעת המשפט שאביו אמר, התמונה שמצא ביאשי והכרזה, הוא ניגש למגירה בה נשמרו חפציו של אביו, זו שאיש לא נגע בה בימי חייו. הוא פתח אותה בידיים רועדות, ושם בין מסמכים ישנים ותמונות מצהיבות, נחה לה קלטת וידאו ישנה עליה נכתב בכתב יד: "חדרה, יולי Max "Tarnauceanu – 1998.

מה זו הקלטת הזו?

"זו העדות שלו לפרויקט של סטיבן שפילברג. 3 שעות בהן הוא מספר הכל. ידעתי שהוא נתן עדות, היה לי אימג' שלו יושב בסלון בזמן שמצלמים אותו, אבל לא ראינו את ההקלטה כי הוא החביא אותה. את העדות הוא נתן בגיל 70 ובמשך 25 שנה הוא החביא אותה במגירה בארון הבגדים".

טרנו לחץ Play ושמע לראשונה את קולו של אביו שונה. קול צעיר, בוטח, חזק, לא הקול שהכיר, "קול של מישהו שהחליט, פעם אחת בחיים לספר. והוא סוף סוף סיפר. ישבתי מול המכשיר והקלטת המשיכה לרוץ. החדר היה שקט, רק קולו ממלא את החלל. כשנגמר, כיביתי את המכשיר. בחדר שרר שקט מוחלט. ישבתי שם, בראש שפוף ובדמעות זולגות. התחילו לעלות בעיקר המון תשובות על החיים שלי, על החיים שלו, גם על הבית שבו גדלתי".

נסיעה נוספת ליאשי הבהירה לטרנו ולמנהלת המוזיאון, לאחר שעשתה תחקיר מעמיק על מקס טרנוצ'אנו, כי הוא היה באמת ה-כוכב הראשי. אם לרגע טרנו חשב שאביו בעדותו מגזים ו"מנפח" במעט את כוכבותו, בערב פתיחת תערוכה לזכרו אותה אצרה מנהלת המוזיאון, עמדה אשה בת 86 וסיפרה איך בגיל 16 היתה רקדנית בקאסט של שחקני התיאטרון, והיא אישרה ממקור ראשון את הסיפור שמקס סיפר בעדותו.

"הייתי נורא עצוב שאבא לא נמצא שם בתערוכה שהוקירה אותו ואת העשייה שלו", הוא אומר, "ואז הבטחתי לו לאבא שלי שהקול שלו ישמע. לא רק בתוך קלטת ישנה, אלא במילים שכל אחד יוכל לקרוא. החלטתי לשבת ולכתוב את סיפורו כפרויקט משפחתי, לילדים, לנכדים. לקח לי עוד שנתיים עד שהתיישבתי לכתוב ופתאום יצא מזה משהו אחר". 

אַשר איז טויט. אַשר איז טויט. אשר מת. אשר מת

המציאות של ארבעת בני משפחת טרנוצ'אנו מתכווצת במהירות. אשר, האח שנדרש להחזיק את המשפחה שעוברת תלאות רבות, רעב מכאיב, קור משתק ונדודים, חלה בטיפוס ומקס, עדיין ילד, נשלח לחפש אותו בבית המלון שהוסב לבית חולים. "הבית הגדול", כך קראו לו, מקום שמי שנכנס אליו לא בהכרח יוצא. 

פתאום מקס הרגיש נגיעה קלה בכתף. כשהסתובב, ראה אישה זקנה בעלת פנים רזים ושיער לבן. "קום אָפּזײַט", בוא הצידה, האשה ביקשה בשקט. היא רכנה קרוב ולחשה באוזנו. "דער ברודער דײַנער", האח שלך, לחשה ברגישות כמו נוגעת בחפץ שביר, "ער איז אַוועק", הוא הלך. מקס לא זז. רגליו ננעצו ברצפה. אשר מת. המילים הדהדו בראש. שוב ושוב. אַשר איז טויט. אַשר איז טויט. אשר מת. אשר מת

אך אין לו זמן לעכל, כי יש אמא לדאוג לה, אשר חלתה בעצמה וגם היא הלכה ודעכה לנגד עיניו. מקס נותר להחזיק במציאות שלא מותאמת לילדים, אך בחושיו הבין שכדאי להסתיר מהאם שבנה הבכור נפטר.

אמא הביטה בו. משהו בעיניים שלה התעורר. "מקסל׳ה", אמרה בקול חלש. גיי "נעם דעם מאַנטל פֿון אשר". לך תיקח את המעיל של אשר. מקס קפא במקומו. "למה?" גמגם, מנסה להגן על השקר. "ער איז קראַנק. אים וועט זײַן קאַלט. ער דאַרף דעם מאַנטל". הוא חולה. יהיה לו קר. הוא צריך את המעיל. אמא הביטה בו. פניה היו עצובים. עיניה ידעו את האמת. "ער דאַרף אים שוין ניט. הוא כבר לא צריך אותו", אמרה

באחת הסצנות החזקות שמלוות את טרנו גם היום, אמו של מקס מבקשת ממנו דבר אחד: קומפוט. זיכרון של בית בתוך עולם שאין בו אפילו פיסת לחם מעופשת. "כששמעתי את זה בפעם הראשונה, זה שבר אותי", אומר טרנו, "ילד בן 12, אולי פחות, יוצא לשוק שהוא יודע שאסור לו להיכנס אליו, שהוא עלול לא לחזור ממנו, כדי להביא לאמא שלו קומפוט".

"אני ראיתי פעם אחת בחיים את אבא שלי בוכה, והפעם היחידה זה היה בעדות, כשאמא שלו ביקשה ממנו קומפוט", מספר טרנו, "הוא יושב בעדות, בוהה ואומר 'מה קומפוט, מה'. מינוס 20 מעלות בחוץ והיא מבקשת ממנו את הבלתי אפשרי". 

הוא לא בכה כשסיפר על המחנות, על הרעב, על הגטו. הוא בכה על זה. הכישלון להביא לאמא שלו משהו קטן שרצתה. הוא בכה על הילדות שנגמרה שם. האחריות. האשמה שנשארת.

הוא לא מצליח וכשהוא חוזר לבית הגדול זה כבר לא משנה. אמו מבינה הכל: את מותו של בנה הבכור, את מצבה ואת הסוף שמתקרב. בתוך הרגע הזה היא משאירה לו משפט אחד, צוואה של חיים.

"פּרוּוו צו איבערלעבן", תשתדל לשרוד, ציוותה. שתי מילים פשוטות שהכילו עולם שלם. "ווײַל דו ביסט דער איינציקער", קולה נשבר לרסיסים, כי אתה היחיד. "דער נאָמען פֿון דער משפּחה. דו. דער לעצטער טרנוצ׳אנו", שם המשפחה, אתה הטרנוצ׳אנו האחרון

"ראיתי בן אדם שבגיל 70 עדיין בכה על כך. כדי להבין מה המשמעות של קיום הצוואה שלה וכמה היא היתה מבחינתו הכל, הבקשה שלה זה מה שליווה אותו כל החיים ואני חושב שגם אותי, בלי שידעתי", אומר טרנו.

"אתה לא גדל בבית ששתקו רק שואה, שותקים בו על הכל"

מקס שרד, אבל הסיפור שלו לא נגמר שם, הוא פשוט השתנה. הוא עלה לארץ, הקים משפחה, בנה חיים. כלפי חוץ סיפור הצלחה של הישרדות. אבל בתוך הבית, משהו אחר התרחש.

צחי, איזה אבא הוא היה?

"מאוד קשה, מאוד אוהב, הוא מאוד דאג לנו כל הזמן. פחות מגע. המוטיב הכי גדול בספר זו השתיקה שלו. היא לא מופיעה בתוך הספר, היא עוטפת אותו. לגדול בבית ששתקו בו, והכוונה שאתה לא גדל בבית ששתקו רק שואה, שותקים בו על הכל. שאלתי את עצמי למה לא שאלתי אותו לאורך החיים שאלות, היו לי המון שנים לשאול. אבל לא, כאשר אתה גדל בבית כזה אתה לא שואל. ואתה גם לא משתף כשאתה עצמך עובר כל מיני דברים כדי לא להקשות. אני כן זוכר שפעם אחת אבא שלי אמר לי 'אתה לא מדבר'. יש לי זיכרון מהדהד מאותו יום בו פרצתי בבכי ואמרתי לו 'לא לימדת אותי לדבר'. לדעתי זה היה בסביבות גיל 17. אני שיכפלתי את ההתנהגות שלו לגמרי במשך הרבה מאוד שנים, עד שהבנתי".

הוא ניסה לשבור את המעגל, "עם הבת שלי כבר עשיתי מאמץ לדבר. לשתף. לא לחזור על אותו דפוס", אבל ההבנה העמוקה יותר הגיעה רק בדיעבד דרך העיסוק בסיפור של אביו.

"הייתי שנים עם איזשהו כעס", הוא מודה, "אבל לא ידעתי לקרוא לו בשם. רק כשהתחלתי להיכנס לסיפור, הבנתי". התשובה, הוא מבין היום, מורכבת הרבה יותר, "אבא שלי בנה סכר", אומר טרנו, "בהתחלה כדי לעצור את הזיכרונות.  אחר כך כדי להצליח לחיות. ובסוף כדי להגן על הילדים שלו". 

"אני מרגיש שאני נותן לו קול"

הספר לא נולד מתוך החלטה לכתוב, אבל תוך כדי עבודה משהו השתנה. "הבנתי שאני לא רק מתעד, אני נחשף", והכתיבה הפכה לתהליך רגשי מורכב. יש קטעים שהוא לא ידע איך לגעת בהם, איך עורכים דבר כזה, איך מקצרים סיפור על רעב, על מוות ובכל זאת הוא המשיך. "כי הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, זה יישאר סגור. וזה כבר לא רק הסיפור שלו, הוא גם שלי".

לקראת סיום העבודה על הספר, חזרה שוב השאלה: למה להוציא את זה החוצה? "שאלו אותי למי זה מיועד, למה עכשיו? התשובה לא הייתה מיידית אבל היא התבהרה. זה לא רק סיפור על השואה. זה סיפור על מה שבא אחריה. על איך חיים עם זה. על איך שותקים ולמה. וגם על המשכיות. בסוף, יש פה ניצחון. הוא שרד. הוא הקים משפחה. אנחנו פה. זה לא מובן מאליו".

היום, רגע לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, צחי (יצחק) טרנו (טרנוצ'אנו) כבר לא רק הבן שלא ידע. הוא הפך למי שמספר. "אני מרגיש שאני נותן לו קול", הוא אומר, "את מה שהוא לא הצליח, או לא רצה לומר. השתיקה הזו, שעברה מדור לדור אני עוצר אותה כאן".

להזמנת הספר באתר, לחצו כאן.