לאחר שבחרה לשלב ערבית בנאומה בישיבת המועצה שהתקיימה אמש (שלישי) שהוביל לעימות חריף במליאה ("לכי לעזה"), יו״ר סיעת רוב העיר, סאלי עבד, מגיבה לראשונה לאירוע. מבחינתה לא מדובר רק בעימות נקודתי, אלא בתחושת שבר עמוקה ביחס למקומם של הערבים בחיפה
ישיבת מועצת העיר חיפה שהתקיימה אמש (שלישי) הפכה לעימות חריף סביב סוגיית השפה הערבית במרחב הציבורי, לאחר שחברת המועצה סאלי עבד, יו״ר סיעת רוב העיר, בחרה לשלב בנאומה דברים בערבית במסגרת שאילתה בנושא הקפאת האכיפה על שילוט בעיר.
במהלך הדיון נשמעו לעברה קריאות ביניים קשות, בהן קריאתו של חבר המועצה מהליכוד יניב בן שושן: "לכי לעזה". בשיחה בלעדית עם ״רדיו חיפה״, עבד מגיבה לראשונה לאירוע ואומרת כי מבחינתה לא מדובר רק בעימות נקודתי במליאה, אלא בתחושת שבר עמוקה ביחס למקומם של הערבים בחיפה.
״עצוב שהייתי צריכה לבדוק אם זה חוקי וזה חוקי״
לדברי עבד, המעבר לערבית לא היה מקרי אלא מהלך מודע שנועד להנכיח את השפה הערבית דווקא בחדר שבו מתקבלות החלטות על העיר. במהלך נאומה היא אמרה בערבית: "חיפה מדברת ערבית", ובהמשך הוסיפה: "חיפה היא עיר ערבית".
"הכוונה הייתה להנכיח קצת מהשפה. זה היה איזשהו ניסיון להנכיח את הציבור שמרגיש שקוף בחיפה כרגע", היא אומרת, "לפני שעשיתי את זה בדקתי אם זה חוקי, וזה חוקי לגמרי. זה עצוב שהייתי צריכה לבדוק אם זה חוקי, אבל היה לי צורך להנכיח משהו ממני ומהציבור השקוף הזה שאני מייצגת, בין היתר". במהלך הדיון אף נעשה ניסיון להשתיק את המיקרופון שלה, מה שהיא מגדירה כהשתקה בפועל של נבחרת ציבור.
עבד מתארת את הרגעים במליאה ככואבים במיוחד, לא רק בגלל הקריאות עצמן, אלא בגלל מה שהן סימלו עבורה, "בהתחלה זה הפתיע אותי, אבל באיזשהו שלב פשוט הייתי עצובה. ישבתי שם וחיכיתי שהם יסיימו, והייתי עצובה, כי חשבתי שהחלום שלי לגדל את הבת שלי בתוך חיפה מתנפץ כל פעם מחדש", היא אומרת, "אין לנו בית בחיפה כערבים. זה כבר לא הבית שלנו. זה הרבה מעבר למה שקרה שם, זה מעיד על המרחב שיש לשפה שלנו, לזהות שלנו, לקיום שלנו".
"מוחקים את הקול הערבי, והמחיקה הזו מנורמלת"
עבד מדגישה כי מבחינתה עצם התגובה החריפה לדיבור בערבית חשפה בעיה עמוקה יותר, "זה החדר שבו נמצאים האנשים שמובילים את העיר ורוב האנשים שם לא אמרו דברים, שתקו. וזה עצוב ומפחיד", הפחד שלה אינו רק מהאמירות שנשמעו, אלא מהנורמליזציה שלהן: "מפחיד אותי שזה לא מרגיש כמו מאבק לגיטימי ומשותף, לא רק לערבים אלא ליהודים חיפאים. זו מחיקה. מוחקים אותנו, והמחיקה הזאת מנורמלת".
בהמשך השיחה מתייחסת עבד גם לראש העיר יונה יהב ולקואליציה העירונית שלו, וטוענת כי האירוע אינו מנותק מהאקלים הפוליטי בארץ, "יונה יהב, שאמור לעמוד על המשמר, נותן לעליונות יהודית שמיובאת אלינו מהממשלה על ידי חברי הקואליציה שלו, להשתרר ולהיות הנורמה החדשה בתוך המועצה, ולא רק בתוך המועצה אלא בתוך המדיניות העירונית".
הבעיה תמיד חוזרת לנקודת המוצא שנחלקת לשתיים: יהודים לא יודעים ערבית, והשפה הערבית טעונה בטראומות שהתעצמו מאז ה-7 באוקטובר.
עבד מסכימה עם האבחנה ומפנה לאותו ציר כפול, "זה תמיד מגיע משם", היא אומרת, הבעיה היא שהם לא מבינים ערבית. אבל מעבר לזה, מבחינתם, ערבית היא לא עוד שפה, היא שפה שמזכירה טראומות, בטח מאז ה-7 באוקטובר. השילוב בין שני הדברים האלה יוצר מצב שאני אומרת כמה משפטים, ואנשים לא יכולים לשאת את זה ואומרים דברים מאד פוגעניים".
עבור עבד, האירוע במועצת העיר אינו מסתיים בקריאה אחת או בעימות אחד, הוא משקף שאלה רחבה יותר על דמותה של חיפה ועל מקומם של תושביה הערבים בתוכה, "חיפה היא בית כל כך חשוב לכל הערבים שנמצאים פה, ולא רק לחיפאים", היא אומרת, "אבל היא כבר לא שלנו. אנחנו מסרבות למציאות הזו ואנחנו אלו שנעמוד על המשמר וניאבק למען שוויון אמיתי – גם בשפה וגם בתקציבים ובייצוג לחיפה משותפת".
