כשהפנטזיה הופכת למקלט רגשי ולעיתים גם להתמכרות: פרופ' אלי זומר, החוקר שזיהה לראשונה את תופעת החלימה בהקיץ המשבשת, מסביר איך עולם דמיוני עשיר יכול להציל נפש פצועה, אבל גם להרחיק מהמציאות, מהקשרים ומהחיים עצמם. ולאלו שמרגישים שמשהו לא נורמלי אצלם הוא מרגיע: "אינכם לבד ואינכם מאבדים את השפיות"
כולנו חולמים בהקיץ לפעמים. בנהיגה, בשעמום, בהליכה, מול שיר, או סרט, אבל אצל חלק מהאנשים הדמיון כבר לא נשאר רק רגע חולף, אלא הופך לעולם פנימי שלם, עשיר וסוחף שלפעמים מתחיל להחליף את החיים עצמם.
מחר (שני) יתקיים במרכז התרבות חדרים שליד קמפוס ריאלי אחוזה ערב השקה לספרו החדש של פרופ' אלי זומר, "שבויים בדמיון", העוסק בתופעה המכונה חלימה בהקיץ משבשת (Maladaptive Daydreaming). זומר, פסיכולוג קליני, פרופ׳ אמריטוס מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, טבע לראשונה את המושג בתחילת שנות האלפיים אחרי שפגש מטופלים שתיארו חיים כפולים בתוך עולמות דמיון אינטנסיביים.
"לא התכוונתי להמציא תחום מחקר חדש", אומר זומר בשיחה איתו, "פשוט הקשבתי למטופלים ולמטופלות שלי. הם תיארו מצוקה שלא הופיעה בספרות הפסיכולוגית: שעות ארוכות בתוך עולמות פנטזיה מורכבים וסוחפים, שהפכו לצורך כפייתי ופגעו בלימודים, בעבודה ובמערכות יחסים. כשחיפשתי את זה בספרות המקצועית גיליתי שאין לזה שם. משם התחיל כל המחקר".
תסביר את ההבדל בין חלימה בהקיץ לחלימה בהקיץ משבשת.
"אנחנו מבחינים בין שלוש תופעות. יש נדידת מחשבות רגילה שזה כמו לחשוב על סידורים בזמן נהיגה; יש חלימה בהקיץ משתקעת, שהיא יכולת בריאה ומהנה ליצור עולמות דמיון עשירים; ויש חלימה בהקיץ משבשת, שבה הדמיון העשיר הופך לדחף כפייתי וממכר שבא על חשבון החיים עצמם. כאן כבר מדובר במצב שבו אנשים שוקעים שעות ארוכות בעולם פנימי, מתקשים להתנתק ממנו, ומרגישים שהחיים האמיתיים מתחילים להידחק הצידה".
אז איפה עובר הגבול בין דמיון בריא לבין מצב קליני?
"הגבול נשען על שלושה דברים: שליטה, תפקוד ומצוקה. דמיון בריא נמצא תחת שליטה מלאה כאשר האדם בוחר מתי להיכנס אליו ומתי לצאת ממנו. בחלימה משבשת, לעומת זאת, מאבדים שליטה על הזמן שמבלים בפנטזיה. הדמיון כבר לא מעשיר את החיים אלא מחליף אותם. כשזה מתחיל לפגוע בלימודים, בקריירה, בזוגיות או בקשרים חברתיים, וכשיש תחושת אובדן שליטה ומצוקה נפשית אמיתית, אנחנו כבר באזור הקליני".
זומר אומר שאחת הנקודות שהכי הפתיעו אותו לאורך השנים הייתה עד כמה אנשים הרגישו בודדים עם התופעה, "לפני עידן האינטרנט, רבים מהם חיו בתחושה שהם היחידים בעולם שחווים דבר כזה. הם פחדו לספר, חשבו שהם משוגעים או שמשהו אצלם לא נורמלי. ואז פתאום, דרך פורומים ורשתות חברתיות, הם גילו שיש עוד אנשים בדיוק כמוהם. עבור הרבה מאוד אנשים, עצם הגילוי שיש שם לתופעה ושיש עוד אנשים שחווים אותה, היה רגע מטלטל ומאוד משחרר".
הדמיון כמנגנון הישרדות
אחד המאפיינים הבולטים של התופעה הוא השילוב בין דמיון לבין טקסים קטנים שחוזרים על עצמם: מוזיקה, הליכה הלוך ושוב בחדר, נסיעות ארוכות או תנועות מחזוריות, "המוזיקה משמשת כמנוע רגשי לעלילה הפנימית", מסביר זומר, "היא מספקת קצב, דרמה ועוצמה רגשית לעולם הדמיוני. במקביל, תנועה מחזורית כמו הליכה הלוך ושוב מכניסה את המוח למצב כמעט היפנוטי. זה מפחית את הקשב לעולם החיצוני ומאפשר שקיעה עמוקה וטוטאלית יותר בתוך הפנטזיה".
הרבה אנשים מתארים את זה כמעט כמו התמכרות. זה באמת דומה?
"כן. המחקרים שלנו מראים שחלימה בהקיץ משבשת מתנהגת כהתמכרות התנהגותית לכל דבר. אנשים מדברים על high, על כמיהה לחזור לעולם הפנימי, ואפילו על תסמיני גמילה כמו עצבנות וחוסר שקט כשהם מנסים להפסיק. כשהתודעה מייצרת חוויה כל כך עוצמתית, מרגשת ומתגמלת, הרבה פעמים אפילו יותר מהמציאות, יכולה להתפתח תלות אמיתית בדמיון".
אבל אולי החלק המעניין ביותר במחקר של זומר הוא העובדה שהוא לא מתייחס לדמיון כאל אויב. להפך. מבחינתו, בהרבה מקרים מדובר בכלל במנגנון הישרדות, "הדמיון במקורו הוא הרבה פעמים מושיע. עבור אנשים שחוו טראומה, בדידות או מציאות חיים בלתי נסבלת, היכולת לשקוע בעולם פנימי היא לפעמים הדבר שהחזיק אותם נפשית. זה שימש כמקלט וכבלם זעזועים רגשי מול כאב בלתי נסבל. הבעיה מתחילה כשהמנגנון המציל הזה הופך למלכודת כפייתית שמחליפה את החיים עצמם".
במחקרים האחרונים שלו, זומר בחן גם את הקשר בין חלימה בהקיץ משבשת לבין בושה וזהות סביב מיניות, מוצא, מראה חיצוני או מוגבלות, "כשאדם מרגיש שבמציאות הוא דחוי, פגום או לא שייך", הוא מסביר, "העולם הפנימי יכול להפוך למקום היחיד שבו הוא מרגיש אהוב, נערץ ובטוח. בדמיון אפשר לבנות זהות חדשה שהיא יפה יותר, חזקה יותר, חופשית יותר. הניגוד הזה בין המציאות הכואבת לבין העולם הפנימי המושלם יוצר הקלה רגשית עצומה, ולכן אנשים נשאבים שוב ושוב למקום שבו הם סוף סוף מרגישים שלמים".
כלומר, אנשים לא רק מדמיינים סיפורים אלא ממש בונים חיים חלופיים?
"בדיוק. הם בונים חברים, אהבות, משפחות וקהילות שלמות. הדמויות בעולם הפנטזיה מעניקות קבלה ללא תנאי. במובן מסוים, הדמיון הופך למקום מגורים רגשי. זו הסיבה שגם קשה כל כך לעזוב אותו כי עבור חלק מהאנשים, העולם הפנימי מרגיש בטוח, אוהב ומקבל יותר מהמציאות עצמה".
"שום סרטון בטיקטוק לא מחליף אבחון מקצועי"
זומר מזהיר מפני אבחון עצמי מהיר דרך טיקטוק או רשתות חברתיות, "הרשת העלתה מודעות בצורה מדהימה, אבל היא גם נוטה לרדד מושגים מורכבים לסרטונים קצרים ופשטניים. לא כל אדם שחולם בהקיץ הרבה סובל מהפרעה קלינית. צריך להסתכל על עומק המצוקה, על אובדן השליטה ועל הפגיעה בתפקוד. שום סרטון ברשת לא מחליף אבחון מקצועי".
ולמרות השנים הארוכות בתחום הוא עדיין נשמע מוקסם מהאנשים שהוא חוקר, "הדבר שהכי מפתיע אותי כל פעם מחדש הוא העושר של העולמות שאנשים מצליחים לברוא בתוך הראש שלהם. לפעמים היצירתיות הזאת אפילו מעוררת בי קנאה מקצועית ואנושית. הנפש האנושית היא דבר מדהים בעיניי".
אם היית צריך להעביר מסר אחד לאנשים שחיים בתוך עולם פנימי עשיר ומרגישים שמשהו לא נורמלי, מה היית אומר להם?
"המסר החשוב ביותר שלי הוא שאינכם לבד ואינכם מאבדים את השפיות. עולם פנימי עשיר וכושר דמיון מפותח הם קודם כל כישרון יוצא דופן ומתנה, ולא פגם אישיותי. בין אם המנגנון הזה גויס כמקלט נפשי מפני שעמום או מציאות כואבת ובין אם הוא פשוט התפתח כהרגל כפייתי מתוך פנטזיה מהנה ומתגמלת שקשה לעמוד בפניה, המצב מוכר ובר טיפול. המטרה אינה להילחם בדמיון או להעלים אותו, אלא לסייע בהחזרת השליטה לידיים, כדי שהעולם הפנימי הזה יחזור להיות כלי יצירתי ומעשיר, ולא כלא שמנתק מהחיים האמיתיים".
מרכז חדרים, קרית ספר 5, אחוזה. שני, 25 במאי, שעה 20:00, מחיר כרטיס: 40 שקל.
