היא צמחה מתוך המערכת והיום בתיה ברנטל, ראש אגף התרבות בעירייה, יכולה לומר בגאווה ש"יש בחיפה סצנה שאין בשום מקום אחר". נכון, היא נאבקת בתקציבים ותשתיות חסרות, בריחת צעירים למרכז, אבל אומרת: "אנחנו כל הזמן מנסים לנשוך ומאמינים שיש פה יתרון אמיתי. האמנות פה באה לעבוד". זוהי תפיסת עולמה וזהו חזונה
אירוע גאווה במקום מצעד, הוויכוחים סביב בית הגפן, הטענות של אמנים מקומיים לחוסר תמיכה, הקרב מול תל אביב על יוצרים צעירים והניסיון להפוך את הדר, ואדי סאליב והעיר התחתית לרצף תרבותי שוקק – ראש אגף התרבות בעיריית חיפה, בתיה ברנטל, מדברת בראיון מיוחד על תפיסת העולם שלה, על המאבק היומיומי להחזיק תרבות בעיר ומדינה שחיה בתוך מתחים פוליטיים, מלחמות ומשברים כלכליים, וגם על השאלה האם חיפה סוף סוף מתחילה להבין מהי התרבות של עצמה.
"יש פה סצנה. חיפה לא דומה לאף מקום אחר", אומרת ברנטל בתחילת השיחה, "לא תל אביב, לא ירושלים ולא שום עיר אחרת. יש בה משהו מאוד ייחודי, וזה הקסם שלה. מצד אחד היא מאוד נקייה וטהורה כזאת, ומצד שני היא אנדרדוגית. היא בועטת, היא יוצרת, היא אחרת. האמנות פה באה לעבוד. אין לה את כל המניירות ואין את כל הפילטרים".
ברנטל נכנסה לתפקיד בדצמבר 2024 אחרי יותר משני עשורים בעיריית חיפה, שבמהלכם מילאה שורה של תפקידים בתחומי הנוער, הצעירים ושיתופי הפעולה העירוניים. העובדה שצמחה מתוך המערכת מאפשרת לה להבין גם את המציאות הניהולית וגם את השטח התרבותי עצמו.
מה מייחד בעינייך את התרבות החיפאית?
"הסיפור שלנו הוא סיפור מאוד רומנטי", היא משיבה, "אנחנו עיר רב תרבותית עם המון סוגי אוכלוסיות: ערבים, יהודים, רוסים, ישראלים יוצאי אתיופיה, דתיים, חילוניים, משפחות, צעירים ומבוגרים. אנחנו כל הזמן מנסים לראות איך אנחנו נותנים מקום לכולם. ובסוף השלם גדול מסך חלקיו. אנחנו גם מאוד גאים בזה שהמון מותגים תרבותיים התחילו כאן כמו עיר הנוער וצובחוץ שאחר כך הפכו למשהו שכל עיר בארץ עושה".
אבל תרבות היא לא רק פסטיבלי ענק והופעות גדולות, היא גם היומיום העירוני.
"נכון. אני מחלקת את זה לשלושה עמודי תווך. יש תרבות ואמנות – תיאטרון, מחול, קולנוע, ספרות ואמנות פלסטית; יש תרבות פנאי – האירועים הגדולים והפסטיבלים; ויש קהילה. אלה שלושה עולמות שונים, אבל בסוף הם עובדים ביחד. מבחינתי, תרבות היא גם סדנת יצירה לילדים ביריד הספר, גם הופעה גדולה, וגם פעילות בתוך גינה קהילתית. הכל מתחבר".
אמנים חיפאים אומרים שהעירייה אוהבת להשתמש בתדמית שלהם, אבל בפועל לא באמת תומכת בהם. מה את עונה לזה?
"אני לא יודעת לממן אמן באופן שוטף", משיבה ברנטל, "אני לא יכולה לקנות ממנו ספר, או לממן לו את היצירה עצמה. אבל אני כן יכולה לשלב אותו בפרויקטים, בפסטיבלים ובקול קורא. מבחינתי אמן לא צריך להתנדב. זה הלחם והחלב של הילדים שלו ולכן צריך לשלם לו. גם אם מדובר באמן קטן שמציג בכרמלית, או מופיע באירוע קטן, אנחנו משלמים. אנחנו כל הזמן מחפשים איך לעזור לאמנות החיפאית לצמוח".
בתחומי הקולנוע, המשחק, המחול, וכמעט בכל אזור תרבותי, חיפה עדיין לא מציעה תעסוקה כמו במרכז. חיפה עדיין מפסידה צעירים לטובת מדינת תל אביב?
"התשובה היא כן, לצערי הרב", מודה ברנטל, "התעשייה נמצאת בלב תל אביב. גם בירושלים זה לא באמת קורה, וגם במקומות אחרים לא. תל אביב היא לב התעשייה. אבל אנחנו כל הזמן מנסים לנשוך. בגלל שהסצנה החיפאית היא בועטת, חדשנית, יצרנית, אחרת ובלי מניירות, אנחנו מאמינים שיש פה יתרון אמיתי. יחד עם ההתחדשות של ואדי סאליב, הפירמידה, השוק ותשתיות התרבות, אני רואה בחזון שלי משהו שיגרום ליותר צעירים להישאר כאן".
גבולות חופש הביטוי בתרבות בעיר מעורבת
אחד הנושאים הנפיצים בעיר מעורבת כמו חיפה הוא גבולות חופש הביטוי בתרבות. בשנים האחרונות התעוררו סערות סביב אירועים בבית הגפן, מופעים בתיאטרון הערבי סרד שכללו ביטול מופע סטנד אפ של הקומיקאי נידאל בדארנה בעקבות התבטאויות שנויות במחלוקת בנושא החטופים וכנסים בעלי אופי פוליטי, או דתי דוגמת השתתפותו של הרב יגאל לוינשטיין בכנס של נוער דתי בקרית שמואל.
איפה עובר הגבול מבחינתך בין חופש אמנותי לאחריות ציבורית?
"אני לא יכולה לשלול אמן בגלל הדעות הפוליטיות שלו, או בגלל האמונה שלו. כל אדם באמונתו יחיה. מה שאני כן לא מוכנה לקבל זה הסתה, או שלילת מדינת ישראל. אבל בסוף תרבות צריכה להכיל מגוון קולות. חיפה היא עיר מורכבת, ואנחנו מנסים לתת מקום לכולם".
בהקשר הזה מתייחסת ברנטל לחשיבותו של מוסד התרבות הערבי-יהודי בית הגפן, "בסוף תרבות צריכה לקרב. היא צריכה לתת גם זווית יהודית וגם זווית ערבית. יכול להיות שיש תכנים שלפעמים צורמים לנו, או מעוררים מחלוקת, אבל בסוף אמנות באה להגיד משהו מתוך מה שהאמן מאמין בו. רוב הזמן בית הגפן עושה בדיוק את החיבור הזה בין אנשים וקהילות".
ובעניין תרבות הלהט"ב, השנה לא יהיה מצעד גאווה.
"לא, יהיה אירוע גאווה", היא מסבירה, "אבל כל מה שהיה במצעד יקרה בתוך הגן. ההחלטה התקבלה יחד עם הקהילה אחרי תהליך ארוך ובמקום להשקיע הכול במצעד של שעתיים, החלטנו להשקיע ביותר יוזמות תרבות גאות ברחבי העיר. השנה יהיו 56 יוזמות כאלה".
היוזמות הקטנות, האירועים הגדולים, והפסטיבלים המקומיים דוגמת רונדל שמתקיים בימים אלה עולים כסף. הרבה כסף. לדבריה, מעבר לתקציב העירוני הקבוע שעומד על 50 מיליון שקל, פלוס 16 מיליון לטובת אירועים ספציפיים, הצליח אגף התרבות להביא בשנה האחרונה כ-9 מיליון שקל נוספים ממשרדי ממשלה ושותפויות שונות. "זה חלק מהתפקיד שלי – לקחת את התקציב העירוני ולהשביח אותו. אף פעם אין מספיק כסף בתרבות, אבל אנחנו כל הזמן מנסים להגדיל את המשאבים ולהביא עוד כסף מבחוץ".
מעבר לתקציב, מה האתגר הכי גדול מבחינתך היום?
"תשתיות. יש מלא נכסי תרבות לעירייה, אבל בסוף אתה צריך כוח אדם, תקציבים ומשאבים כדי להפעיל אותם. אני מאוד רוצה לראות עוד תשתיות תרבות בעיר. המחול למשל מאוד חסר לי. אין להקת מחול עירונית, וזה משהו שמפריע לי. אנחנו עכשיו מנסים לבנות תשתית חדשה למחול בעיר, וזה תהליך. הייתי רוצה לראות המשכיות אצל בוגרי בית הספר לאמנויות רעות ולשלב אותם בעתיד בתוך מסגרות שיפעלו בתוך העיר".
בעינייך, איפה נמצא היום הלב התרבותי של חיפה?
"אני חושבת שכל האזור החל מטבריה 15 במסדה, נורדאו שמתפתח יפה, הקולינריה של שוק תלפיות, מוזיאון חיפה לאמנות בשבתאי לוי דרך ואדי סאליב עם הפירמידיה ושוק הפשפשים ועד העיר התחתית, זה האזור המרכזי", היא אומרת, "אנחנו רואים שם תנועה של יוצרים, אירועים, קהילות ואנשים שרוצים לבנות משהו חדש".
לטענתי על כך שהפירמידה כמרכז לאמנות כושלת בתפקידה בהבאת אנשים שנמצאים בשבת בבוקר בשוק הפשפשים, היא משיבה, "אנחנו עוד לא ב-100 אחוז במקום שאנחנו רוצים להיות בו, אבל הייתה שם קפיצת מדרגה מאוד גדולה בחצי השנה האחרונה. נכנסו אמנים חדשים, הוצאנו קולות קוראים, ונכנסה מנהלת חדשה למחלקת האומנויות עם הרבה חזון ואנרגיה. רואים את זה עכשיו גם בפרויקטים כמו רונדל".
לסיכום, איך נראית בעינייך התרבות החיפאית בעוד כמה שנים, מה החזון שלך?
"יוצרת, בועטת. תהיה לנו קרית תרבות גם בוואדי סאליב, יהיו עוד תשתיות תרבות, יהיה בית ספר למחול, יהיו יותר יוצרים. רק לפני שבוע הקמנו פורום ליצירה חיפאית והגיעו 150 יוצרים ואמנים. הייתי רוצה שיהיה פה גם מתקן גדול למופעים, משהו כמו אמפי פארק ובעיקר אני רוצה שתושבים יסתכלו על העיר ויגידו, 'וואלה, קורה פה משהו'. שירגישו שהם חלק מהדבר הזה שקורה פה, כי מבחינתי אנשים פשוט לא מבינים ולא יודעים כמה דברים כבר קורים פה היום".
