מבחוץ זו נראית כמו עוד כניסה מוזנחת ולא מזמינה, אך ברגע שתעברו את השער, תגלו חצר פנימית מרהיבה עם קשתות גבוהות, חללי סטודיו, גלריה, קולנוע מאולתר תחת כיפת השמיים והמון יצירות אמנות. עמית גביש וגיל מיודוסר באומן עומדות מאחורי המיזם סטודיו רשת, והן לא מתכננות לעצור פה
ברחוב הרצל 46, בין שלט כתום של פיצה דודא, תריסים מוגפים, כתובות גרפיטי, חלודה ופח ירוק שעומד כמעט באמצע המעבר, מסתתר אחד החללים החדשים והמעניינים שנפתחו לאחרונה בהדר.
מבחוץ זו נראית כמו עוד כניסה מוזנחת, כזו שרוב העוברים והשבים חולפים על פניה בלי לעצור, אבל כמה צעדים פנימה, אחרי השער והמעבר הצר, נפתחת חצר פנימית מרהיבה: קשתות גבוהות, מדרגות ישנות, עציצים, חללי סטודיו, גלריה בקומה השנייה, חדר להדפס רשת, קולנוע אינטימי ומאולתר תחת כיפת השמיים ועבודות אמנות שפזורות לאורך ולרוחב המקום.
כך נולד סטודיו רשת, מיזם תרבותי חדש שמובילה עמית גביש, אמנית רב־תחומית שהגיעה לחיפה לפני 5 שנים מרמת השרון, יחד עם האמנית גיל מיודוסר באומן. מבחינתן, זה לא רק מקום עבודה לאמנים, אלא ניסיון להחזיר חיים לחלל שהיה יכול להישאר עוד חצר אחורית עזובה בלב אחד הרחובות המרכזיים בעיר.
ספרי על איך הכל התחיל, מה זה סטודיו רשת?
"הוא התחיל כסטודיו להדפס רשת והפך בזמן האחרון למיזם תרבותי שיש בו עוד סטודיואים, גלריה לאמנות, בית קולנוע, ובתקווה גם מקום להופעות. אני לא הבעלים של הבניין, אני אמנית שבאה לנצל איזושהי הזדמנות ולתת מקום לאמנות של אנשים אחרים", אומרת גביש.
היום חולקים את המתחם ציירים, מאיירים, צורפים, מעצבים ואמני סאונד, בהם רוני פיקסלר, נעמה בן פורת, טל פוגל, יעל אופיר ורותם שרף.
לצד גביש נמצאת מיודוסר באומן, שאוצרת את הגלריה בקומה השנייה, "עמית פנתה אליי עם הרעיון והיזמות הזאת, והרעיון הספציפי שנקים גלריה ביחד", היא אומרת, "הבנתי שזה אולי החלום שלי בעצם, וזה משהו שאני רוצה לעשות. הייתה הצעה, ואז הייתה המציאות, וזה פשוט קרה, עם הרבה עבודה קשה".
למה דווקא ברחוב הרצל?
"נכנסתי לפה לסטודיו כשהיה את השוקרי (חלל הופעות), וברגע שהם החליטו שהם עוזבים, הבנתי שזה לא יכול להיות עכשיו מקום מוזנח שאין לו חיים, שכל התרבות שלו פשוט תתפוצץ לנו בפנים. החלטתי להרים את הכפפה, לקחת את הסיכון, עוד לפני שידוע מה הולך להיות עם המקום הזה. אמרתי שאני אשכור אותו על שמי, ואז נמצא לזה פתרונות".
הסיכון היה ממשי, "לפני שאנחנו נכנסנו לא היו פה שערים. היו פה נרקומנים, זנות וסחר בסמים. כל החצר הזו שימשה ממש כחצר אחורית, המקום שבו באים לנוח ביומיום בסיטואציות ממש קשות. לא יכולת לעבוד פה אחרי 18:00 בערב, פחדת לצאת מפה לבד. אז גם להבטיח איזשהו ביטחון לאמנים שמגיעים, למי שמצטרף לפה, לגלריה שאמורה להיות בה תנועה של אנשים, זה היה חלק מהסיכון. וגם בלי לדעת אם יהיה לזה ביקוש, אם הדבר הזה יכול להתקיים, גם מבחינת שכירות וגם כגלריה שלא מוכרת במשרד התרבות ולא מקבלת תקציבים או תרומות".
מה יש בהדר שמושך אליה אמנים?
"כל נקודת המבט שלי על תרבות ופריפריה ועל איך אמנות נמצאת לא רק במוזיאונים, זה החינוך שלי מבית. היה לי ברור שזה צריך להיות מחובר למציאות של חוסר צדק ופערים חברתיים וכלכליים. הדר משכה אותי במובן הזה. יש בה את השילוב הזה של דו קיום, של מרחב שיש בו חיים משותפים, יש פה איזשהו שילוב שבאופן טבעי מייצר משהו בגובה העיניים".
בקומה השנייה מציגה הגלריה את "לאן?", תערוכה קבוצתית של 12 אמנים ואמניות. מיודוסר באומן מספרת שהתערוכה נולדה מתוך עבודה של סבה, האמן טולי באומן, משנות ה־80, ובעיקר מתוך השאלה שהעבודה השאירה אצלה, "העבודה שלו מאוד תפסה אותי, בעיקר עם השאלה שלה, לאן? גם ברמה הפוליטית והחברתית שאנחנו נמצאים בה, וגם ברמה האישית".
"זו הייתה תערוכה שנבנתה בשלושה שבועות לקראת רונדל. כל אמן קיבל טקסט עם השאלה הזאת, ושלח עבודות שמרגישות לו שהן מזדהות עם הנושא. ביחד בחרנו. יש פה עבודות וידאו, עבודות סאונד, פסלים, ציורים ותבליטים".
ברמת הכלכלית, איך מחזיקים גלריה עצמאית?
"הלחם של הגלריה אלו באמת הפעילויות שהיא עושה, כמו הרצאות, סדנאות או אירועים מסוימים שניתן לקיים בה. שוב פעם, זה לא רווח, זו התקיימות. הקמנו את הגלריה בידיעה שהיא לא הולכת לשלם שכירות, שהסטודיואים בעצם משלמים את השכירות שלה. זה היה לנו ממש חשוב כדאי לאפשר לציבור להיכנס לחלל ולחוות אותו".
"שיפתחו פה עוד סוגריים ועוד סוגריים של אנשים שיש להם דחף"
באחד החדרים עובד האמן רוני פיקסלר, שעבר להדר מעמק חפר, וקירות הסטודיו שלו חושפים ציורים צבעוניים, גבוליים, על גבול המטרידים, "אני עובד הרבה עם מקורות מהאינטרנט, הרבה דימויים שהם בין משחקיים למטרידים. יש טון משחקי ויש איזה משהו אפל. הצבעוניות עוצמתית, רוויה, הרבה צבע. אתה רואה רגע את היופי של משהו, ואז נכנס פנימה ומבין שמשהו גבולי קורה פה".
מיודוסר באומן, האם לאמן מקומי צריך להיות ציפיות מהרשות המקומית?
"לאמן או ליוזם יש אחריות והוא צריך להמשיך ליזום, זה לא פוסל שיח עם העירייה וכוחות משותפים, וגם כוחות בין יזמים ליזמים. אני חושבת שהכל קורה פה במקביל באיזשהו מקום, והמשאלה זה שהשיח ימשיך גם בלי קשר לכסף או לא כסף. שיח אמיתי של גובה עיניים".
פסטיבל הרונדל, שהתקיים בסופ"ש שעבר, היה דוגמה טובה לעזרה מהסוג הנכון, משום שהוא הביא אנשים למרחבים עצמאיים כמו סטודיו רשת בלי בהכרח להתערב בתוכן, "אני חושבת שכדאי שזה לא יהיה אירוע של פעם בשנה. שיהיו פה סופי שבוע כאלה, שיהיה פה אירוע חד חודשי, שיהיו סיורים מובנים מהעירייה שעוברים בין כל מוקדי התרבות, ואז גם יצוצו עוד כאלה".
מה החזון שלכן להמשך?
"שיפתחו פה עוד סוגריים ועוד סוגריים ועוד סוגריים של אנשים שיש להם דחף. ככה אני רואה את המקום הזה, גלגול של אנרגיה מעשית", משיבה מיודוסר באומן וגביש מוסיפה, "בגלל שאני באה ממקום של קואופרטיבים, קהילות ותנועות, אני כן מנסה להבין כמה המקום הזה יכול לייצר קהילה ושותפים. אם זה יוכל להיות באמת סוג של קואופרטיב, סוג של יזמות חברתית, ופחות משהו הנשען על בן אדם פרטי, במיוחד שאין לו אמצעים, זו מטרה שהייתי רוצה לייצר. לייצר קבוצה שתהיה חזקה מול כוחות חיצוניים".
