איה בורכוביץ' החיפאית ויסמין פסיסי הקרייתית הן שתי צעירות שהכירות דרך הרשתות החברתיות והפכו לחברות טובות כי הן חולקות גורל משותף: הן בנות למשפחות מעורבות שבהן האם יהודיה והאב ערבי. לאחרונה החלו השתיים לפרסם סרטונים באינסטגרם ובטיקטוק על החיים בין שתי התרבויות, על תגובות שהן מקבלות ומציגות מציאות מורכבת יותר מזו שרבים רגילים לראות. "יש לנו אפשרות לאחד בין אנשים ולשבור סטיגמות", הן אומרות, "אנחנו רק מראות שאפשר לחיות ביחד בכבוד"
כשאיה בורכוביץ', בת למשפחה מעורבת יהודית-ערבית הייתה חיילת, היא התבקשה לשיר בטקס צבאי. היא כבר עמדה לעלות לבמה, עד ששמעה הערה שלא שכחה מאז, "הייתה חיילת שאמרה שהיא לא חושבת שאני צריכה להופיע כי אני חצי ערבייה", היא מספרת, "באיזשהו מקום זו טראומה". עבור בורכוביץ', בת 27 מחיפה, מאמנת כושר וזמרת, זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הזהות המשפחתית שלה הפכה פתאום לנושא.
יסמין פסיסי, בת 18 מהקריות שעומדת להתגייס לצה"ל, מכירה את התחושה היטב. השתיים, בנות למשפחות מעורבות שבהן האם יהודייה והאב ערבי, הכירו דרך הרשתות החברתיות והפכו לחברות טובות. היום הן מעלות יחד סרטונים על החיים בין שתי תרבויות, על תגובות שהן מקבלות ועל הרצון להציג מציאות מורכבת יותר מזו שרבים רגילים לראות.
מתי בפעם הראשונה הבנתן שאתן שונות מחלק מהחברים סביבכן בגלל הזהות המשפחתית שלכן?
"בבית ספר", אומרת פסיסי, "הייתה לי חברה הכי טובה שהיינו כמו אחיות. יום אחד שמעתי אותה אומרת שלא מתאים לה להיות חברה שלי בגלל שאבא שלי ערבי. הייתי בשוק. אמרתי לעצמי, 'מה הקשר בכלל?'. מעבר לזה, היו הרבה פעמים שהיו מדברים על ערבים בכיתה, ופתאום כל המבטים היו מופנים אליי. לפעמים הייתי מגיבה ולפעמים לא, אבל זה גרם לי להבין שאני נתפסת אחרת. זה משהו מאוד קשה ומאוד מורכב לילדה צעירה".
אצל בורכוביץ' ההבנה הגיעה מאוחר יותר, "בילדות פחות הרגשתי את זה. גדלתי בחיפה, למדתי בבית ספר מעורב, והעיר מאוד אפשרה דו קיום. לא הרגשתי שזה טאבו או משהו חריג. רק כשהתגייסתי והתחלתי לצאת יותר לעולם הבוגרים, פתאום התחילו הערות. אנשים אמרו לי שלא כדאי לי לספר. היה המקרה עם הטקס, והיו עוד סיטואציות שבהן הבנתי שלא כולם רואים את זה כמוני. זה היה מאוד מפתיע כי גדלתי במקום שבו זה פשוט היה חלק מהחיים".
איך נראתה התקופה שאחרי 7 באוקטובר עבורכן?
"מאוד קשה", אומרת בורכוביץ', "בתור יהודיות חווינו את הטראומה כמו כל המדינה. פחדנו, כאב לנו, הזדהינו עם המשפחות של החטופים ועם מה שהעם שלנו עבר. אבל במקביל יש לנו משפחה ערבית, חברים ערבים ואנשים שאנחנו אוהבות. פתאום שמענו יותר ויותר אמירות מכלילות על ערבים והרגשנו שאנחנו צריכות להגן גם על הצד היהודי וגם על הצד הערבי שלנו. לכן אני באמת חושבת שהילדים המעורבים הכי סבלו בתקופה הזאת. הרגשנו את הכאב משני הכיוונים".
פסיסי מספרת על רגע שנחרט אצלה במיוחד, "דיברתי עם המשפחה שלי בערבית בטלפון בבית הספר, וילד שעמד לידי אמר בקול שהוא שונא ערבים. הוא ידע שאני שומעת. זה היה מאוד פוגע. מצד שני, כל הזמן הזדהיתי עם המשפחות של החטופים ועם מה שהן עוברות. זו תחושה מאוד מוזרה, כי אתה שומע אמירות שפוגעות בחלק מהמשפחה שלך, ובאותו זמן כואב לך על מה שעבר העם שלך. קשה להסביר את המורכבות הזאת למי שלא חי אותה".
היו רגעים שבהם הרגשתן שאתן לא שייכות לגמרי לאף צד?
"פחות", משיבה בורכוביץ', "למזלנו, שני הצדדים קיבלו אותנו. דווקא הופתעתי לגלות שהרבה מאוד תגובות מעודדות הגיעו מהחברה הערבית. הייתי בטוחה שיהיה הפוך. יש הרבה סקרנות והרבה רצון להכיר. בסוף רוב האנשים פשוט רוצים לחיות את החיים שלהם, לעבוד, לפרנס משפחה ולחיות בשקט. לפעמים נדמה שכל צד בטוח שהצד השני שונא אותו, אבל כשפוגשים אנשים במציאות מגלים שהחיים הרבה יותר מורכבים מזה".
פסיסי מסכימה, "אני אוהבת את שני הצדדים שלי. אני אוהבת את המנהגים, את האוכל, את המשפחה. אני לא מרגישה שאני צריכה לבחור צד אחד ולהיפרד מהשני. מבחינתי שניהם חלק ממני".
אתן מדברות על הזהות שלכן בפומבי ברשתות החברתיות. למה זה חשוב לכן?
"יש לנו אפשרות לעשות טוב", אומרת בורכוביץ' ומסבירה שהמטרה מעולם לא הייתה לעורר פרובוקציה או לעסוק בפוליטיקה, "יש לנו אפשרות לאחד בין אנשים ולשבור סטיגמות. אנחנו לא באות לעודד התבוללות או להגיד לאנשים איך לחיות. אנחנו רק מראות שאפשר לחיות ביחד בכבוד והרבה מהשנאה נובעת מפחד ומחוסר היכרות. אנשים בטוחים שהם יודעים איך הצד השני חושב, אבל ברגע שמכירים אנשים באמת, מגלים שהמציאות הרבה יותר מורכבת".
פסיסי מוסיפה שהתגובות שהן מקבלות מחזקות אותן להמשיך, "אנשים כותבים לנו שהצלחנו לפתוח להם את הראש או לשנות להם את הדרך שבה הם מסתכלים על הדברים. בסוף אנחנו רק מספרות את מה שאנחנו חוות. אם זה גורם למישהו לעצור רגע ולחשוב אחרת על מי שנמצא מולו, אז מבחינתנו עשינו משהו טוב. פעם כתבה לי אמא לילדים במשפחה מעורבת שבזכות התוכן שלנו יש לה תקווה שהילדים שלה יגדלו בלי להתבייש במי שהם, זאת הייתה תגובה שממש ריגשה אותי".
כשהשתיים נשאלות אם יש להם מסר לילדים הגדלים במשפחות מעורבות פסיסי עונה ראשונה: "שיקבלו את עצמם כמו שהם. מי שבאמת ירצה להיות איתם יאהב אותם בזכות מי שהם. לא צריך להסתיר שום חלק מעצמך".
בורכוביץ' משלימה אותה במשפט שמסכם גם את הדרך שבחרו לעצמן: "אני רוצה שהם יבינו שזה לא חיסרון, להפך, זה משהו מיוחד. לא משהו שצריך להתבייש בו או להסתיר אותו. שיראו בזה כוח, שיראו בזה יתרון ויעופו על מי שהם".
