עבור הבמאי סיני פתר, הבחירה להביא את ההצגה "רמי ובסאם: אפירוגון" המבוססת על סיפורם האמיתי של רמי אלחנן ובסאם עראמין, שני אבות שכולים, ישראלי ופלסטיני, שאיבדו את בנותיהם בסכסוך היהודי-פלסטיני, אינה רק פרט לוגיסטי, אלא חלק מהאירוע עצמו: מפגש בימתי בין עברית לערבית, בין כאב לכאב, ובין עיר שמספרת לעצמה סיפור של חיים משותפים לבין המציאות המורכבת שמתחתיו. המחזה מציג דיאלוג אמיץ על אובדן, אחווה ותקווה המעוררת את האפשרות לדמיין עתיד אחר
ביום ראשון הקרוב תעלה בתיאטרון סרד בחיפה ההצגה "רמי ובסאם: אפירוגון", עיבוד בימתי לספרו של קולום מק'קאן, המבוסס על סיפורם האמיתי של רמי אלחנן ובסאם עראמין, שני אבות שכולים, ישראלי ופלסטיני, שאיבדו את בנותיהם בסכסוך היהודי-פלסטיני המדמם והפכו את האובדן למסע משותף של הקשבה, הכרה ופעולה.
עבור הבמאי סיני פתר, שחי בחיפה כבר עשרות שנים ואף ניהל בעבר את תיאטרון חיפה, הבחירה להביא את ההצגה דווקא לעיר הזו, ובמיוחד לתיאטרון ערבי, אינה רק פרט לוגיסטי, אלא חלק מהאירוע עצמו: מפגש בימתי בין עברית לערבית, בין כאב לכאב, ובין עיר שמספרת לעצמה סיפור של חיים משותפים לבין המציאות המורכבת שמתחתיו.
איך בכלל מתחילים להפוך את "אפירוגון", ספר שמורכב ממאות מקטעים, להצגה?
"זה נשמע לי בהתחלה כמעט בלתי אפשרי", אומר פתר, "'רמי ובסאם: אפירוגון' הוא ספר נפלא, אבל אתה אומר לעצמך: איך אפשר לקחת אלף אפיזודות למחזה דרמטי, כשאין בו נרטיב אחד ואין בו עלילה ברורה, ובכוונה הוא מפזר את עצמו לכל הכיוונים?".
נקודת המוצא בעיבוד הייתה להתמקד בשתי הדמויות המרכזיות, רמי ובסאם, אבל לא לוותר על הצלעות הנוספות של הספר, "במרכז ישנם שני אנשים בשר ודם, רמי אלחנן ובסאם עראמין, ומשפחותיהם – גם נשותיהם, גם ילדיהם, וגם הבנות שאינן כבר, גם הן דמויות חשובות בהצגה. אבל לא ויתרנו על האפיזודות שהספר מצטיין בהן, על הצלעות הנוספות של אותו מצולע רב צלעות שנקרא 'אפירוגון'".
מה היה הדבר שהכי סקרן אותך בתוך הסיפור הזה?
"הכי סקרן אותנו איך מתארים טרנספורמציה. יש פה שני אנשים שעברו תהליך. הם היו במקום אחד לפני ההרג של בנותיהם, והגיעו למקום אחר אחרי ההרג. עניין אותי איך מחוללים טרנספורמציה בתוך חברה, או אפילו שתי חברות, שמשדרות הפוך: נקמה, רצון לפגוע, לא נסלח, שנאה, ואיך בתוך הדברים האלה שני אנשים מתחילים ממקום של כאב, כעס, זעם נוראי ואפילו רצון לנקום, שמופיע גם בתוך המחזה, ועוברים תהליך שהופך אותם לחברים הכי טובים בעולם".
פתר מדגיש כי הסיפור של השניים אינו מסתיים בחברות אישית, אלא בפעולה שמשתמכת עד היום, "הם מתייחסים אחד לשני כמו אח, ומנהלים מסע משותף בתוך מוסדות חינוך, בקהילות, בבתים, בכל מקום שמוכנים לקבל אותם, כדי לספר את הסיפור שלהם ולומר שמוכרחה להימצא דרך אחרת".
נדמה שהבקשה הזו, להחזיק כאב ישראלי וכאב פלסטיני יחד, כמעט בלתי אפשרית היום.
"רובו הגדול של כלל הציבור לא מסוגל להכיל את זה וזה לא רק עניין נפשי. זה לא נכון שה-7 באוקטובר חולל מהפך שלא היה כמוהו. גם לפני ה-7 באוקטובר התנהלו פה חיים שסירבו להכיל את הכאב של הצד השני, באופן עמוק, הרבה מאוד שנים".
בספר המקורי, ה-7 באוקטובר לא נכלל אך פתר הכניס את הטבח לתוך המחזה, "כשעשינו את החזרות אמרנו שאנחנו לא יכולים להתעלם מהנוכחות של ה-7 באוקטובר. רצינו לבדוק מה קרה לשני האנשים האלה אחרי ה-7 באוקטובר, איך הם שרדו, איך הם החזיקו את הפעולה המשותפת שלהם, והסתבר שממש שעות אחרי מה שקרה, באותו בוקר, הם כבר ניהלו שיחות טלפון שבהן הם חזרו וחידשו את הברית ביניהם".
אתה מאמין שלתיאטרון יש עדיין יכולת לפתוח הקשבה, או שהוא מדבר בעיקר אל המשוכנעים?
"אני לא מוכן לקבל את האמירה שההצגה מתבזבזת על קהל משוכנע", אומר פתר, "אף אחד מאיתנו לא משוכנע. כולנו חיים בתוך ים של זעזועים וטלטלות נפשיות, ורצון להתקהות, ורצון להכחיש, ולהתכחש, ולברוח, בעיקר לברוח מהמציאות".
אחת המטרות החשובות של ההצגה מבחינת פתר היא להחזיר פנים ושמות אל תוך מציאות שבה המוות הופך למספר, "בשבילי אחת המטרות החשובות הייתה להנכיח את שתי הילדות שהיו ואינן. זה לא עוד מספר בעשרות אלפי הקורבנות של הסכסוך הזה. שתי ילדות, אחת קוראים לה עביר, אחת סמדר, כל אחת מהן הייתה פרסונה מלאה, מגוונת, יצירתית וחכמה מאוד. הזכות להעלות אותן שוב על הבמה, לתת להן חיים, היא מעשה מאוד מאוד חשוב".
כשהוא נשאל על המשמעות של העלאת ההצגה דווקא בחיפה ובתיאטרון סרד, פתר חוזר אל חיפה שבה הוא חי מאז 1995 ואל הפצע ההיסטורי של העיר. הוא מזכיר את "השיבה לחיפה", ההצגה שביים בעבר על פי הנובלה של חסן כנפאני, ואת העובדה שרבים מהחיפאים אינם מכירים לעומק את סיפור אפריל 1948 ואת חורבן הקהילה הפלסטינית בעיר.
"כשאתה מכיר בכאב, אתה אפילו עוד לא נכנס לשאלה מי אחראי. אבל אתה מכיר בעובדה שהיה פה אסון, ואתה מכיר בעובדה שגם אחרי מה שקרה היו קשיים איומים על ערבים חיפאים לחזור לבתיהם. כל זה פצע מאוד גדול, ואנחנו רואים בעיר שהפצע הזה נוכח".
לכן בשבילו יש חשיבות מיוחדת לכך שההצגה עולה דווקא בתיאטרון ערבי, "חשוב לי מאוד שזה נעשה בתיאטרון הערבי הכי חשוב בחיפה, באולם תיאטרון סרד. חשוב לי שבקהל ישבו גם יהודים וגם ערבים. בקיצור, זה אירוע שחיכינו לו הרבה זמן".
עם איזו תחושה היית רוצה שהקהל יצא מהאולם?
"בהצגה הזו, במשך שעה ורבע, אתה שומע דברים שכמעט לא שומעים מחוץ לאולם התיאטרון. פתאום אתה אומר לעצמך: רגע, זו אותה ארץ? כי על הבמה אתה רואה אפשרות אחרת – אנשים שמדברים זה עם זה, ובעיקר מקשיבים זה לזה. ואז אתה יוצא החוצה למציאות שבה כמעט אין הקשבה, שבה יש אלימות, הדרה וגזענות, ודווקא מתוך הפער הזה אתה מצליח לדמיין שאולי אפשר גם אחרת"
בשביל פתר זו אינה תקווה רכה או נאיבית, אלא פעולה כמעט הכרחית בתוך מציאות שמבקשת לצמצם את הדמיון, "אנחנו חיים בתחושה שזו המציאות היחידה האפשרית: ככה נראה היום שלנו, וככה הוא גם ייראה מחר ובעוד שנה. סירנה או לא סירנה, אזעקה או לא אזעקה, פחד, אלימות, עוד מאותו דבר. ההצגה אומרת בדיוק את ההפך: לא חייבים לקבל את זה כגורל. אפשר לדמיין חיים אחרים, וצריך לדמיין אותם, כי בלי הדמיון הזה לא יתחיל שום שינוי".
