בראיון לאחר הכנס על התרבות הפלסטינית שעורר סערה, העיתונאי הערבי רמי יונס מטיל את האחריות על הנגשת התרבות הפלסטינית על ההגמוניה היהודית, ומאמין שהכיבוש תמיד יכנס באמנות שלהם: "זה חלק כל כך גדול מהחיים שלנו שאיכשהו תמיד נגיע לשם"
"חיפה היא המרחב האורבני היחידי בעל זהות פלסטינית שעוד קיים", אומר רמי יונס, עיתונאי בתאגיד החדשות כאן שהנחה את ערב תרבות פלסטינאית שהתקיים השבוע במוזיאון טיקוטין ועורר התנגדות רבה, בעודנו יושבים בקפה 'ראי' בבלפור פינת מסדה. "זה שאנחנו יושבים בפאב פלסטיני, עם מוזיקה בערבית, תפריט בערבית ויש פה שורת מקומות בילוי פלסטינים, זה נוכחות. ותרבות זה נוכחות. יש בעיר אנשים יוצרים, יש תיאטראות, יש סצנה של אינדי, זה קיים".
מנגד, יש כאלה מהצד הימני של המפה הפוליטית שיראו את תהליך הפיכתה של חיפה, שטמון בשלהי המאה הקודמת, לבירת תרבות פלסטינית, כתהליך 'ערביזיציה' של המרחב, כהתרסה. "זו גזענות לחשוב כך", מעיר יונס, "למה עצם הנוכחות שלי זו התרסה? למה זה שאני רוצה לפתח את האומנות, תרבות וחיי הרוח שלי זו התרסה? בחיפה יש יותר מקומות בילוי ליהודים מאשר לערבים, ופה יש ניסיון לייצר מרחב משלנו, מקום שיקבלו גם אותנו".
ומהצד השמאלי של המפה, מקומות מסוג אלה פותחים צוהר להיכרות עם התרבות הפלסטינית ולאנשים המרכיבים אותה, ובה בעת להפיג את החשש שנובע מחוסר היכרות. אך יונס לא חוסך גם מאלה. "זה מה שיהודים לא מבינים – לא הכל צריך להיות שלך", הוא אומר ונוגע בנקודה שהפכה ח"כ איתמר בן גביר לפוליטיקאי הפופולרי במדינה תחת האמרה 'מי פה בעל הבית?'. "בינינו, רוב היהודים שלא הצביעו בן גביר ואומרים עליו שהוא גזען ומסית וכל הדברים האלה, יש בהם בן גביר קטן. בתת מודע, אפילו בלי להכיר הזה. התחושה של הבעלות על המקום משותפת להמון יהודים, בין אם הם מתנחלים מקריית ארבע שמסתובבים עם אקדח ובין אם הם אשכנזים מחיפה".
אשכנזים מחיפה הם הרוב שהרכיב את הקהל בערב שנקרא 'סימוני גבול – על גבולות התרבות הפלסטינית העכשווית בחיפה', וכלל את פרופסור אמל ג'מאל, ראש התוכנית הבינלאומית במדעי המדינה ותקשורת פוליטית באוניברסיטת תל אביב, לובנה זועבי שבעבר ניהלה את תחום תרבות ערבית במשרד התרבות, ונרדין סרוג'י, אמנית רב תחומית שתערוכתה 'מגרש המשחקים שלי' מוצגת כעת במוזיאון חיפה לאמנות.
"זו הייתה הזדמנות בשבילכם, ההגמוניה, ללמוד על תרבות פלסטינית – זה היה נגיש, היה תרגום סימולטני. בואו תקשיבו. זה לא אחריות שלנו לבוא ולהנגיש את התרבות שלנו, זה אחריותכם. הכח וההגמוניה בידיים שלכם. אתם אלה שצריכים לרצות את זה. תגידו תודה שאנחנו מנגישים את זה".
הבקשה להוקרת תודה מקורה בתפיסת עולם הפוכה, שונה ב-180 מעלות מזו של אותם יהודים שעמדו מחוץ לאירוע, מחאו עם שלטים שנשאו את הכיתוב 'פסטיבל הטרור החיפאי', ובשיאם התפרץ ח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית לתוך אולם הכנס בצעקות כאשר הנוכחים בקהל השיבו לו בחזרה. בין התלונות, הייתה זו שאומרת שאירוע כזה לא צריך להיות במבנה ומימון עירוני. "זה שאנחנו עושים את זה זכותנו, גם במימון המדינה", אומר יונס. "גם אנחנו משלמים מיסים. אלה כספי ציבור גם שלי. הטיעון הזה זה מקרתיזם ודמגוגיה זולה".
"הכיבוש הוא חלק הכרחי מהאמנות הפלסטינית"
"האמירה שאין דבר כזה פרסום רע זה בולשיט, יש פרסום שמוביל לאיומים ברצח", משתף יונס בהרגשה שחיפוש שמו בגוגל מניב בעיקר תוצאות שליליות, הבולט ביניהם על רקע אמירה שלו שבו הוא קורא לחיילי צה"ל 'נאצים ישראלים' בעקבות מותה של רזאן א-נג'אר, חובשת פלסטינית שנהרגה מאש צה"ל. "יודע מה? נגעתי בפצע פתוח", הוא ממשיך, "בואו נפתח דיון. בכל העולם – רופאים, אחיות, נשים, ילדים, מחוץ למשחק. זה אירוע שזעזע את העולם. פה יש מסך עשן לכאב הפלסטיני. לנו זה כאב. בואו נדבר על זה שחיילים שלכם דופקים כדורים בחזה לפראמדיקיות, בוא נדבר על המצור בעזה, על הכיבוש".
"האם הכיבוש הוא חלק הכרחי מכל אמנות פלסטינית?" אני שואל אותו כדי להבין האם לפעמים קיימת הפרדה בין האישי לפוליטי, והוא משיב: "העובדה שאתה ערבי בישראל ואתה מודע לנראטיב, להיסטוריה, אז זה יהיה נוכח בעבודה שלך. בין אם תרצה ובין אם לא. אמנות לאו דווקא צריכה לדבר על כיבוש אבל אין מה לעשות, זה חלק כל כך גדול מהחיים שלנו, זו טראומה, שגם אם נרצה לכתוב סיפור אהבה, איכשהו תמיד נגיע למקומות האלה".
והמקומות האלה מצאו ביטוי בערב התרבות המדובר. "הערב הזה קיבל חשיבות היסטורית מבחינתי. דיון נורמטיבי שהיה אמור להיות בהילוך נמוך קיבל כאלה כותרות והתנגדות וייזכר כניסיון להגביל את חופש הביטוי של הערבים בחיפה. זה הגיע למקומות האלה. אבל הערב הזה הוא גם ניצחון מסוים. לשבת על במה במוזיאון טיקוטין, מוסד עירוני, ומדברים על תרבות פלסטינית בערבית זה באמת נותן איזושהי אופטימיות. כנראה שלא הכל חשוך פה".
כתבות נוספות
