ד"ר להיסטוריה של המזה"ת, סמיר בן לאיישי, מתאר את היחסים בין הכובשת לנכבשת לשעבר, שיפגשו הערב על המגרש: "השחקנים לא מדברים מרוקאית קלאסית ולא חייבים כלום למדינה אבל עושים הכל למענה"
"זה דרבי, זה כמו מכבי נגד הפועל חיפה. אלה שתי קבוצות מאותה משפחה", מסביר סמיר בן לאיישי, אזרח מרוקאי החי בישראל וד"ר להיסטוריה של המזרח התיכון מהחוג ללימודי אסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, את המשחק שיתקיים הערב (רביעי) בין מרוקו לצרפת. וכמו בכל משפחה, יש מורכבות. במקרה הזה, מורכבות המכילה היסטוריה קולוניאליסטית, יחסי פטרונות, ושיתוף פעולה המגיע עד ימינו ומשרת אינטרסים הדדיים.
"יש חבלי טבור הקושרים את מרוקו לצרפת: בתעשיות שונות, בכלכלה, בהשכלה גבוהה. עד היום יש ספרי לימוד באוניברסיטאות, בעיקר במדעים המדויקים, הכתובים בצרפתית. רק לאחרונה, בזמן שהכיבוש נגמר בשנת 56', מרוקו התחילה לדבר על זה שהיא רוצה להיות אוטונומית, לא כל הזמן תלויה בצרפת, אבל מצד שני המרוקאים לא רוצים לוותר על הקשר הצרפתי שדרכו היא מגיעה לאיחוד האירופי. בינתיים, הפטרון הצרפתי זו הדרך היחידה לארצות הברית ולמערב".
הארמון מרוקאי אבל הפטרון צרפתי
כדי להבין את הקשר העמוק שבין כובש ונכבש, צריך לחזור לשנת 1912 – השנה שבה התחיל הכיבוש הקולוניאליסטי הצרפתי במרוקו. "ב- 1912 צרפת נכנסת צבאית ומתיישבת במרוקו כשהדרך כבר סלולה. כשהם הגיעו, היה צריך להביא רק מזוודות". את הסיבות לכך מכנה בן לאיישי 'תהליך הכרסום'. הכרסום בגוף החברתי והפוליטי של מרוקו לא הגיעה בחלל ריק, האימפריה העות'מאנית מתחילה להיחלש ואילו המערביות שולחות עיניים וצבא לשטחיהן, תחילה לא פיזית אלא דרך 3 פעולות עיקריות: הצבת קונסוליות מערביות עמוק בלב המדינה המאפשרת התערבות בוטה במשפט, בכלכלה ואפילו בדת, ניצול המגפות שהכו באזור שהיוו פתח לפלישה תחת אמתלה של רפואה מערבית ודרך המיעוטים, ביניהם יהודים, שהיו במדינות צפון אפריקה.
"הצרפתים פילסו את הדרך, הכינו את השטח. כשהם נכנסו ב-1912 נשאר רק לחתום את ההסכם עם הסולטן המקומי על ויתור השליטה ולהחליף אותו על ידי סולטן אחר מטעמם. החוזה הגדיר את היחסים מחדש: צרפת היא הפטרון החדש והארמון המרוקאי נשאר על כנו אבל הוא חסר שיניים, מתפקד כחותמת גומי.
"הצרפתים ניהלו את הכל: יחסי חוץ, פנים, ניהול אוכלוסין, כלכלה, חברה והם עושים זאת בצורה מתוחכמת, נותנים למקומיים לנהל את זה במקומם", שיטה קולוניאלית המזכירה את דרך הפעולה של הבריטים בהודו, "הצרפתים ישבו במרוקו אבל דאגו שהמגע הישיר יהיה בין מרוקאים למרוקאים. המשטרה צרפתית, השוטרים מרוקאים".
אחרי 44 שנות כיבוש, שנגמר עקב הלאומיות המרוקאית שהרימה את ראשה בהתאם למגמה הגלובלית ששרה אז, בן לאיישי יודע לזהות את ההשפעה שנספגה במרוקו מנוכחות כה ממושכת של הצרפתים. "ההשפעה היא בעיקר תרבותית-פוליטית", הוא מסביר, "לא במובן שהם שינו לנו את התרבות אלא התרבות הפוליטית השתנתה ונהייתה יותר פרגמטית במובן הזה שלא צריך כל הזמן להילחם במערב, למרות שהוא כובש אותנו ומנצל אותנו ורוצה לחסל אותנו.
"הפרדיגמה שהייתה בזמנו שנקראת 'אל ג'יהאד' – לחימה עד חורמה בפולש הנוצרי, הכופר, הזר – השתנתה. אנחנו יכולים להילחם בדרכים אחרות: ללמוד את השפה שלו, לתקשר, לשבת סביב אותו שולחן ותוך כדי לדאוג לזכויות, לתרבות ולזהות שלנו". האסטרטגיה שבן לאיישי מציג נקראת בז'רגון היחסים הבין-לאומיים 'עוצמה רכה' – הדרך שמדינה משפיעה בצורה לא כוחנית. "כמו כדורגל, אנחנו למדנו את זה מהמערב והיום הוא מייד אין מרוקו".
מייד אין מרוקו?
מבט מעמיק על הנבחרת המרוקאית מגלה ששחקני ההרכב לא בדיוק מייד אין מרוקו. סופיאן אמבראבט וחכים זייך נולדו בהולנד, רומיין סאייס וסופיאן בופאל הם צרפתים במקור וחוץ מהם יש עוד שחקנים שנולדו וגדלו בבלגיה, גרמניה, ספרד ואפילו קנדה. "הם אירופים לכל דבר וגם מרוקאים לכל דבר", מתייחס בן לאיישי לנושא, "הם שחקנים מרוקנים אבל לא מרוקאים כמוני. הם לא מדברים מרוקאית קלאסית ולא חייבים שום דבר למדינה אבל עושים הכל למענה. המרוקאים מחבקים אותם כאילו הם נולדו וגדלו שם. צריך להבין, זה לא קשר רגיל כובש ונכבש שאתה שונא הכובש שלך, זה הבנה שאנחנו לא יכולים לוותר זה על זה".
והערב, בחצי גמר המונדיאל, במקום שטחים יכבשו גולים ומרוקו תוכל לעשות היסטוריה על חשבונה של האימפריה שממנה שאבה את רעיון הכדורגל. "אני לא מקנא בצרפתים ממוצא מרוקאי כאשר אחת הקבוצות תנצח ויהיו שתי מחנות אוהדים שיחגגו בשאנזליזה. במקומם, אני נשאר בבית".
כתבות נוספות
