ציוריו של בנצי ברופמן מעטרים את חיפה וטירת כרמל. כעת הוא מספר את הסיפורים שמאחוריהם ("קיבלתי הודעה מבכר, שרי הגיע"), על הציור של אחותו המתמודדת עם סרטן, וחושף חלום ("לצייר בבית של מסי")
ציורם של צ'ארון שרי, יענקל'ה שחר וברק בכר על גבי קיר בר המורגן, יניב קטן מרוח על קיבוץ גלויות, ראובן עטר מעטר את טירת הכרמל ונטע לביא חזק במרכז הכרמל – בנצי ברופמן, אמן גרפיטי, עם הסיפורים מאחורי הציורים, על הגרפיטי של אחותו המתמודדת עם מחלת הסרטן והגבול הדק שבין ונדליזם לאמנות רחוב.
"יש לי מוטו: קודם כל הבן אדם, אחרי זה האמנות. לבוא בלילה, לצייר בשושו ומהר ולברוח, זה לא מה שמרגש אותי", נוגע ברופמן בשורשי הולדת המחאה הכתובה על המרחב הציבורי. "הגרפיטי נולד מתוך מקום של 'אני לא שואל אף אחד ויש לי מה להגיד'. שזה לא חוקי, יש עוד יותר עוצמה מחאתית ומרדנית אבל אני לא שם. תראה את הציור של נטע למשל", הוא מצביע על הקיר הסמוך לכיכר ספר בו מופיעה דמותו הריאליסטית של קפטן מכבי חיפה בגודל 3 מטר, "אין מישהו שלא התייחס לזה. אפשר לעשות דברים בצורה חוקית ולרגש, ואתה יודע למה? כי זה לא נוגע לאדם ברע, זה נוגע בטוב. מצאתי את הדרך להגיע לאנשים בקלות, מהר, חזק ובטוב".
והטוב הזה מפוזר ברחבי חיפה כאשר עוד ועוד דמויות הצטרפו לקירות העיר בשנתיים האחרונות אך המשיכה לגרפיטי החלה אצל ברופמן הרבה קודם. "תכלס, עשיתי גרפיטי לא חוקי בגיל 10. ועם מה? עם גחלים של על האש", נזכר בנצי בילדותו במגדל העמק. "היה לנו בית שלא סיימו לבנות אותו והחבורה שלי – שגדלה בתחילת הניינטיז על כדורגל, פוגים, רולר בליידס ו-WWF – שנקראה 'מקצצי הראשים', השתלטה על הבניין, ושם פעם ראשונה קשקשתי על קירות עם גחלים. עם ספריי? פעם ראשונה בגיל 13".
בגיל 13, בנצי הקטן מתוודע לכדורגל ולמכבי חיפה של אז שכללה את אבישי ז'אנו מנצרת עילית הסמוכה, ראובן עטר, רוני לוי, משה גלאם אך בשונה מרבים מהילדים שההורים לוקחים אותם למשחק כדורגל ובכך מקבעים את אהבת הקבוצה לשארית חייהם, ברומפן לא זכה לחוויה דומה. "בתור ילד שלובש רק ירוק לבן, התחננתי ללכת למשחקים בקריית אליעזר ולא היה מי שייקח אותי", הוא נזכר בהתרגשות, "אבא שלי לא מתחבר לכדורגל, אני הייתי מאוהב, חי את מכבי אבל לא היה את הקישור. לא הייתי מאלה שזכו שאבא או דוד לקח אותם לאצטדיון. האהבה שלי למכבי חיפה נולדה באופן עצמאי".
היום, בגיל 39, הפרספקטיבה התרחבה. "אני מאמין בתיקונים", מתייחס ברופמן לציור של שרי שהושחת אחרי זמן קצר. "ימחקו? ישחיתו? אין בעיה. צבע לבן, ועוד פעם, ציור חדש. זו אהבה. אם אני היום, בנצי, בגיל שלי, שעדיין קיים בו ילד שצועק מכבי, הלכתי אחורה בחיים שלי ותיקנתי גם דרך הציורים, עשיתי טוב להכל, גם לשחקנים, גם לאוהדים וגם לי. כמה חברים טובים הכרתי דרך הדבר הזה? כמה אנשים טובים פנו אלי בעזרה בביט להעביר לי כסף לקנות פחיות? סירבתי. אבל מה זה אומר על הקהל? מאיזה חומר הוא עשוי?"
ולא רק בקהל זה נוגע, גם במצוירים עצמם. "באותו ערב של הציור בבר המורגן קיבלתי הודעה קולית מוקירת תודה מברק, צ'ארון שרי הגיע בשיא הלחץ, התאים את עצמו בזמנים ובא. אתה רואה שזה מרגש אותם".
"אני רוצה לצייר בבית של מסי"
"ומה יותר מרגש? לצייר את שחקני מכבי חיפה או את אחותך?", אני שואל אותו. השתיקה והלכלוכית בקצה בעין מסגירים את ההתרגשות. "אלה שני ריגושים שונים", הוא עונה. "פה מדובר על כדורגל ופה על בריאות".
אחותו בלה, הגדולה ממנו ב-3 שנים, מתמודדת עם מחלת הסרטן. "ברגע שבדקו וגילו שיש צורך בטיפולים כימותרפיים אז יש טקס קרחת – להוריד את השיער הארוך והיפה שלה כדי להכין את הראש. ערב אחד, היא שלחה לי שתי תמונות, אחת מהן עם מבט חזק, מסקרה בעיניים, מאד חיובית. באותה השנייה הבנתי שיש ציור". והציור, באופן מקרי, צויר על קיר של מספרת נשים. "באותו היום הגיעה מישהי שרצתה לתרום שיער, הכול התחבר".
ומחוץ לחיפה, ברופמן צייר בלונדון את הביטלס ומיסטר בין, באמסטרדם את ג'ים מוריסון, בוינה את אמינם, טופאק וסנופ דוג והוא רוקם עוד חלום אחד שקשור לאיש שנמצא במרכז השיח בימים אלה, מסי. "אני רוצה להראות לך סוד", הוא פותח את צג הטלפון כדי לראות הודעת וואטצפ הכתובה בספרדית, "תראה את זה, זה מכתב נטו למסי שכתוב בו מה אני מרגיש ומה אני רוצה, ואני רוצה לצייר בבית שלו. בחדר של הילד, משהו".
ואל תתפלאו שברופמן, שבשיחה איתו מרגישים כמה הכדורגל והגרפיטי זורמים בעורקיו, עוד יגשים את החלום הזה, אולי אפילו בתור מסי כאלוף עולם. עד אז, תושבי העיר יהנו מגרפיטי איכותי, כזה המתכתב עם המרחב הציבורי ומביא תוכן מקומי המייחד את העיר.
"איזה רגש היית רוצה שהעבודות שלך יעוררו אצל אנשים?" אני שואל לסיכום. "שיעצרו, יתייחסו, יתנו מילה טובה. מספיק שהכרנו דרך זה, זה מספיק לי".
כתבות נוספות
