ההודעות הסותרות של המשטרה, השימוש באמצעים לפיזור הפגנות והשורה התחתונה הקשה מעוד ערב של כדורגל ישראלי: לאוהד הכדורגל אין ביטחון אישי ביציעים. גלעד ניצן, חבר ארגון "היציע" בטור לאתר "רדיו חיפה" על אירועי האלימות בנתניה.
מדברים רבות לאחרונה על משילות וביטחון אישי של האזרחים. זה היה במידה רבה הנושא שהכריע את הבחירות האחרונות, והאצבע המאשימה מופנית הרבה פעמים למשטרת ישראל ולאוזלת היד שלה.
והנה, משטרת ישראל הפנימה את הביקורת והחלה לבצע את עבודתה ללא מורא וללא משוא פנים. במשחק הכדורגל אמש בין מכבי נתניה למכבי חיפה העז אוהד ירוק לכסות את פניו במסכה ו… שימו לב… לעמוד על מעקה (כך על פי הודעת דוברות המשטרה). לפי תיאוריית "החלונות השבורים", כדי למגר מגפת פשיעה צריך לשלוח כוחות שיטור על כל עבירה, קטנה ככל שתהיה. משטרת ישראל החליטה שמגרשי הכדורגל בישראל לא יהיו ניו-יורק של שנות ה-70. לא אצלנו, אנחנו נמגר את הפשיעה עוד לפני שתצא מכלל שליטה ונגיע אל כל עבריין, קטן כגדול.
פלוגת גברתנים חמושים במדים נכנסה לתוך היציע הירוק כדי לשמור על שלום הציבור. אך אבוי, בדרכם אל העבריין המסוכן נמצא, מה לעשות, הציבור עצמו. "אין ברירה", אמר לעצמו בוודאי מפקד הכוח הנחוש, "יש כאן משימה להשלים. אנחנו נעבור דרך הציבור עצמו, כדי לשמור על ביטחונו. קדימה בחורים, צאו!". השוטרים, המאומנים ומיומנים בהתמודדות עם מצבים קצת יותר מורכבים מזה (כמו הפגנות בהר הבית), עשו את מה שהם יודעים לעשות, חתרו אל האויב והסתערו אל (ועל) המטרה. אף אחד לא יעצור אותם בדרכם, ואם יקלע מישהו בטעות למסלול ההסתערות, ייזרק ממנו הצידה מיד, או יסומן כמטרה בעצמו.
תודה לאל, השוטרים השלימו את משימתם וניטרלו את הסכנה. האוהדים כפויי הטובה מצידם עזבו במחאה את המגרש. "שום דבר לא טוב להם אלה", חשב מפקד הכוח, "מצד שני, נהדר! הרי בלי ציבור במגרשים, אין סכנה לביטחונו האישי במגרשים. הצלחה מסחררת!"
עד כאן תוארה הדינמיקה הקבועה של ההתכתשויות בין שוטרים לאוהדים במגרשים. המשטרה מחליטה שישנו צורך דחוף להסתער אל תוך היציע, ועל הדרך רומסת את היציע כולו, מה שמייצר מהומת אלוהים. התרגלנו.
אבל אז משטרת ישראל הציגה חידוש מרענן בתחום השמירה על הביטחון האישי של צופי הספורט בישראל: אמצעים לפיזור הפגנות. לטענת המשטרה, האוהדים שעזבו את המשחק חסמו את הכביש שבחוץ. אמנם הכביש הזה הוא בעצם החנייה של האצטדיון, מה שאומר שאף אחד לא נסע בו כל עוד המשחק משוחק (וניתן לראות זאת בסרטונים), אבל כמו שאמרנו, "חלונות שבורים", קטן כגדול, ללא מורא וללא משוא פנים, "קדימה הסתער!", קרא הקצין, כאילו היה מל גיבסון בסרט לב אמיץ. פרשים דהרו, רימוני הלם וגז מדמיע הושלכו אל ההמון, שאינו מבין את טובתו האישית ושהוא מסכן את עצמו, ולכן יש לפוצץ אותו במכות. ילדים? נשים? נזק היקפי. איך אמר אחד בשם סטאלין (שהיה ממש טוב בדיכוי התנגדות), "כשחוטבים עצים עפים שבבים".
ועכשיו ברצינות: לטענת המשטרה האוהד שעמד על המעקה גם הגיב באלימות לניסיונות הבקשה שלהם לרדת ממנו. אין ספק שמשטרה תפקידה להידרש למקרים כאלה, אבל השאלה היא שאלה של עלות-תועלת, ומשטרת ישראל אוהבת להיות צודקת ולא חכמה. במבחן התוצאה הצלחתם לעצור את האוהד במחיר של פוגרום והרחקת אוהדים נורמטיביים מהמגרשים לנצח.
זה עתה סיימנו לצפות במה שככל הנראה היה טורניר המונדיאל הטוב בהיסטוריה. הכדורגל היה מעולה, התסריט היה מושלם והגיבור היה מהאגדות. לא היה אפשר לבקש הרבה יותר מזה. ואז נחתנו חזרה לכדורגל הישראלי, שמלבד זה שנהוג לכנותו כדורגל גם כן, הדמיון בינו לבין הכדורגל ברמות הגבוהות הוא מקרי בהחלט. פחות מעניינת אותי רמת המשחק בהקשר הזה, אלא יותר מה שנהוג לכנות "תרבות הספורט" בישראל, והאופן שבו הרשויות מתייחסות לענף ולמי שמחזיקים אותו בחיים ומי שבשבילו הוא בכלל משוחק – האוהדים. המונדיאל הוכיח מעל לכל צל של ספק שישראלים הם אומת כדורגל. צמאים, שרופים, חולים, מתים על המשחק הזה. הבעיה אם כך היא לא בצד הביקוש, אלא בצד ההיצע. הכדורגל הישראלי לא מספק את מה שהוא אמור לספק לאוהדיו, וזאת בראש ובראשונה, ביטחון אישי.
כתבות נוספות
