מיליון השקלים שנתרמו לאחרונה יסייעו לחידוש בית הכנסת שהוקם בהדר בשנת 1914 ועם השנים ננטש. יוסי ויליאן, שראה את בית הכנסת בתפארתו, מסביר על חשיבותו: "אין היסטוריה כזו בכל רחבי המדינה"
"מיליון השקלים האלו הם הפתח החשוב ביותר. זה בדיוק הסכום שמכסה את הצלת בית הכנסת", אומר ד"ר יוסי ויליאן, פעיל בעמותת 'הדרת קודש' על תרומת משרד המורשת לבית הכנסת ברחוב מדרגות הנביאים בשכונת הדר.
בית הכנסת נטוש במשך עשורים ארוכים ושימש את הקהילה האשכנזית בחיפה של שנות ה-50. "זה היה עולם ומלואו ליהדות בחיפה ולאנשים פרטיים שבאו בשעריו", נזכר יוסי, שהתפלל בבית הכנסת כשהיה ילד. "אני זוכר את המראות, זה היה מעוז ומבצר לדת".
מהמבצר של אז נשארו קירות מתפוררים, כיסאות מפורקים, שערים מחלידים וסמל מגן דוד מיותם על פתח הכניסה. רק התקרות הגבוהות מזכירות במשהו את המורשת בת ה-90 השנה של בית הכנסה שהחל את דרכו בעיר התחתית בשנת 1914 ועלה להדר בשנת 1933. ב-1948 הוא שימש כיעד להתקפות מצד אחד ומן הצד השני לעמדות הגנה לאחר שחטיבת כרמלי הצליחה להדוף את הפורעים.
בשנות ה-50 המקום היווה בית לקהילה יהודית ענפה, ובין מתפלליה היו הרב יהושוע קניאל ששימש כרב המקום, ובשנת 1992 בית הכנסת ננטש סופית לאחר שהאוכלוסייה היהודית בהדר הלכה והתדלדלה עד שלא נמצא אפילו מניין לתפילה. "אין היסטוריה כזו בכל רחבי המדינה, בגלל זה התקבלה התרומה", מסביר ויליאן.
אצל ד"ר ויליאן, האובססיה ארוכת השנים לתחיית בית הכנסת קשורה להוריו ניצולי השואה, אשר הקנו לו את הראייה ההיסטורית והחשיבות להקמת מרכז יהודי שישמש כמרכז רוחני וקהילתי. "ההורים שלי שודכו בקרון מוות", הוא חושף, "אבי לא היה בקרון אבל אימו כן. היא נטפלה לבחור לבחורה צעירה בקרון המוות ואמרה לה כל הדרך 'אם הכל יסתדר, את תהיי כלה שלי'.
"המוטיב הזה חזר לאורך כל הדרך שלמזלם לא הגיעה לאושוויץ אחרי שהאמריקאים הפציצו את פאתי הרכבת. אימי נפצעה קשה. הסיפור הזה, שסופר בבית הוריי בסטנטון 1, שב וחזר. זה צילק אותי אבל בעצמאות שלנו, אלוהים קם לתחייה".
"זה כיבוש? זה נורא לשמוע את זה"
התחייה המחודשת של בית הכנסת, שהתרומה הנוכחית היא רק שמינית מהסכום הנדרש, אמורה לשמש את תושבי המקום אך מספיק מבט חטוף כדי להבין שבית הכנסת נמצא בלב שכונה ערבית – דבר העלול לגרום לחיכוכים בדו קיום השברירי בעיר.
"מה אתה רוצה? שנוותר ונעזוב?", נוזף בי יוסי לאחר שאמרתי שמבחינתי אם תחיית המקום תעורר מחלוקת אלימה אז עדיף שלא. "קודם כל, יש 20 יהודים הגרים סביב בית הכנסת. דבר שני, אני דאגתי לקבל י"ג אגרות קודש, זאת אומרת דיברתי עם 13 ראשי ישיבות בחיפה שאמרו שלפחות יום אחד בחודש יבואו להתפלל וללמוד תורה. תעשה חשבון, חצי חודש סגור.
"בחצי השני של החודש, נקים מרכז מבקרים גדול ומשמעותי להנחלת מורשת בית הכנסת והיהדות בחיפה. אנחנו משקמים את חורבן הכנסת. אם לא זה, למה באנו לארץ ישראל?!"
"זה לא בדיוק שכפול של פעולת הכיבוש? להגיע לאזור ערבי ולייהד אותו בשם היסטוריה יהודית קדושה?", אני שואל אותו בעודי מצפה לחמת זעם שאכן הגיעה: "זה כיבוש? מי חינך אותך?", הוא מרים את קולו, "זה נורא לשמוע את זה, זה כואב לי בלב.
"אם אתה אומר לי שלשקם את בית הכנסת הדרת קודש זה כיבוש, אז נגמרה השיחה. תחזור בך!", הוא מפציר בי. "אני בעד דו קיום אמיתי ואיפה שעשינו עוול צריך לתקן אותו אבל הערבים צריכים לקבל את הנתון הזה שמותר לנו לחזור למה ששלנו".
בדרכי לצלם את בית הכנסת, אני מוצא את מוסא, תושב השכונה שגר בסמוך לבית הכנסת. "מה אתה חושב על בית הכנסת שיפתח פה?", אני שואל בעדינות. "נראה לך שאנחנו נגד בית כנסת?", הוא משיב, "אבל תן לי גם לשאול אותך שאלה – אם אני יבנה מסגד או כנסייה בתוך שכונה יהודית, זה מותר לי? לא, לא מרשים. את המואזין הורידו כי מפריע להם הרעש.
"אפשר לעשות הכל, השאלה אם מתאים או לא מתאים", אומר מוסא בנימה שמחביאה בתוכה משהו, לא ברור מה. "לי זה לא מפריע, כולנו מאמינים באל אחד. אבל זה חייב להיות הדדי".
כתבות נוספות
