תקראו להם אנרכיסטים או בוגדים אבל בשבילם המחאה היא משימת חייהם. הם שמים את התפקיד בראש סדר העדיפויות, ומוכנים לשלם מחירים: "הברירה היא לנסוע לפורטוגל או להיאבק, אני בוחר להיאבק"
אם חשבתם שהשהיית חקיקת הרפורמה שהכריז עליה ראש הממשלה תעצור את המחאה מלהתייצב בכל מוצ"ש בחורב, תחשבו שוב. "אנחנו לא מאמינים לו, זו מריחת זמן", מסכימים 4 מתוך 6 ראשי המחאה בחיפה שהסכימו להתראיין לכתבה, ומספרים לאן פניה ביום שאחרי החגים, על מאחורי הקלעים של הפקת הפגנות הענק שבוע אחר שבוע, והעוצמה החיפאית ששברה את הסטיגמה של עיר מנומנמת: "זה מפתיע, מרגש, חסר תקדים, זה וואו. עשרות אלפי בחוץ בכל מוצ"ש זה מדהים".
נועה קירל של ההפגנות
אתם רואים אותה בכל מוצ"ש, עומדת על הבמה מול עשרות אלפי המוחים, ניחנה ביכולת לשלהב את ההמונים בין נאום לנאום אבל רותם פרלמן, בת ה-41, חיפאית במקור ועורכת דין במקצועה, חששה להחזיק את המגפון כאשר המחאה רק החלה.
"זה בכלל התחיל בקורונה", היא משחזרת. "היה ברור לי שהסגר הוא פוליטי ונועד לדכא הפגנות שהתגברו באותה עת נגד ראש הממשלה שמואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, והייתה קריאה לצאת להפגין. הלכתי. זה היה במרכז הכרמל. בהתחלה התבוננתי, הסתכלתי מהצד. מישהו נתן לי זמבורה, אחרי זה מגפון, עוד לא ממש ידעתי מה להגיד".
את ההשראה למנהיגות קיבלה מדמויות בולטות במחאת בלפור כמו אורלי בר לב, וממוחה שהתבוננה מהצד הפכה להיות הפנים של מחאת העם חיפה. "אלו תהליכים פנימיים שעברתי. הבנתי שזה חשוב ושיש לי תפקיד. ככל שהמצב יותר רע – ככה אנשים יותר זקוקים לאיזה מוצא, להיות חלק מקהילה, חלק מהתארגנות. הרגשתי שאני לא יכולה להתעלם. חוץ מזה, יש לי דברים להגיד ויש לי במה לומר אותם".
פרלמן לא אומרת את דבריה, היא צורחת אותם. "לפעמים אני גם צועקת", היא מעידה על עצמה בחצי צחוק. היא אחראית על שיתוף הפעולה מול הספקים ועל תיאום מול המשטרה, דבר שלא עזר לה כאשר ב-23 למארס נעצרה באמצע הפגנה במת"מ.
"לבנות שלי לא סיפרתי שנעצרתי", היא חושפת. "אני עד היום לא ממש יודעת למה נעצרתי. השוטרים דחפו אותי לכיוון המדרכה באלימות מאד גדולה וצעקתי עליהם שהם מכאיבים לי. זרקו אותי לתוך משאית עצורים שבה הייתי בכלוב של פחות ממטר על מטר, ישבתי שם שעתיים.
"הפסדתי את כל האקשן של המכתזיות, ועדיין, לא עבר לי רגע בראש שאני הולכת להרהר על הפעילות שלי. חוץ מזה, חשוב לי להגיד שלמעט המקרה הזה אנחנו במערכת יחסים טובה מאד עם משטרת חיפה, שנמצאים בסיטואציה לא פשוטה ואני מרגישה שהם באמת שומרים עלינו".
הקול של המחאה
אייל רייכמן, נשוי פלוס ילדה ועוד אחת בדרך, הייטקיסט, הוא האחראי על הרשתות החברתיות, מתאם בין ההפגנות השונות בעיר, ובעיקר, הוא הקול שאתם שומעים בכל מוצ"ש מפזם את להיטי המחאה המוכרים כמו 'ביבי צ'או', 'נבוא לכם לכל מקום' ו-'לארץ שלי 3 רשויות'.
"אפילו השוטרים אומרים לי שהשירים האלה נדבקים ולא יוצאים מהראש", הוא מגלה וחושף פרט שנראה לקוי באמינותו: "יש לי אפילו פחד במה אבל ברגע שהתחלתי לקבל פידבקים מאנשים שהם מכירים את המילים, מזדהים עם המסרים, מחזקים אותי, זה נותן לי דרייב ומוטיבציה להמשיך, אני רואה את ההשפעה על הקהל. מהילדים אני מבקש סליחה שהרסתי להם את השירים".
את הקול הצרוד תמידית שלו בתקופה האחרונה הוא לוקח כמחיר קטן שהוא מוכן לשלם עבור המטרה. "אני אופטימי שאנחנו יכולים להשפיע, להביא לשינוי, לייצר חיבור בין אנשים, למרות השנאה וההסתה שמלובה מכל עבר. כשאני רואה בהפגנות אנשים גם מימין וגם ומשמאל, ערבים, יהודים, חילונים, דתיים – זה נותן את הדרייב להשקיע, לייצר מקום טוב יותר, ולא ללכת רק אחרי פוליטיקאים שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם".
השגתם את המטרה עם השהיית החקיקה?
"לא. המטרה היא להוריד את החקיקה הזו מהפרק לחלוטין". ובהנחה שהמטרה תושג, גם אז אייל וחבריו לא מתכוונים לעצור. "אנחנו במצב שעבריינים השתלטו על הממשל במדינה. אני לא רואה איך אפשר לסמוך עליהם. עכשיו, אחרי התעוררות אזרחית כזו, אנחנו נמצאים בנקודת האל-חזור. לא נוכל לחזור למצב של לפני 3 חודשים".
אזרחות הלכה למעשה
גלי עשת בזק, חיפאית, מורה לאזרחות בבית ספר בעיר, היא דוברת המחאה. וכפועל יוצא, אולי הקול המיליטנטי ביותר בחבורה. "ממש לא ניצחנו", היא מתייחסת להשהיית החקיקה, "אנחנו מאד רחוקים מניצחון. אני רוצה להסביר משהו: החקיקה בהיכון, נתניהו לוקח זמן התכוננות, הוא לא רוצה הפגנות ביום העצמאות, הוא מרדים את המחאה.
"הבנו את תוכניות הממשלה: הרס טוטאלי של שלטון החוק, חוקים פרסונליים, ביטול כל מה שאמור להיות בדמוקרטיה, ולכן אנחנו לא יכולים להסתפק בפחות מזה שהממשלה הזו תלך הביתה ושאנשים כמו בן גביר, סמוטריץ' ואורית סטרוק יחזרו לגודל הטבעי שלהם שזה גרגר אורז".
גלי, אלה אנשים שבחרו בהם.
"לא תוכנן פה שלטון מלוכני דתי על ידי אף אחד ממצביעי הליכוד. העובדה שאנשים הלכו והצביעו לנבחרי ציבור כמו בן גביר וסטרוק, שהאמירות שלהם בלבד צריכות להוציא אותם מחוץ לחוק, לא ייתכן שמפלגה שרואה את ישראל כמדינה דיקטטורית תתמודד לכנסת ותפעל מתוך הדמוקרטיה כנגד הדמוקרטיה. לא כל מה ששלטון הרוב עושה הוא לגיטימי. הממשלה נבחרה באופן דמוקרטי ולגיטימי, הפעולות שלה לא".
הלהט שבו היא מדברת הגיע לשיא ב- 25 לפברואר, היום בו נשאה דברים בתל אביב מול 250,000 מפגינים. "לא חשבתי לעולם שאנהיג מחאה בסדר גודל כזה אבל גם לא חשבתי שאעמוד מול כוחות כל כך מסוכנים שקוראים לדיקטטורה, ולכן אני מוכנה לשלם את המחיר והוא כבד".
איזה מחיר את משלמת?
"הילדים שלי חיים עם אמא במשרה מאד חלקית. אין שבתות, אין טיולים. גם בחופש הם שומעים אותי עסוקה במחאות, הם מפחדים שיעצרו אותי. המחיר הוא כבד. כמורה בבית ספר ציבורי אני מבינה שאני יכולה לשלם מחירים גם בהמשך אבל ככה אני רואה את התפקיד שלי".
שועל הפגנות ותיק
התנגדות להסכמי הגז, הפגנות 1,000 מטר בזמן הקורונה, שיירות מחאה נגד הסגרים, בלפור. אמיר שדה, איש הייטק בן 60, חי בשנים האחרונות מהפגנה למחאה. "הייתה תקופה שביום חמישי בערב הייתי מארגן שיירה בחיפה, שישי בצהריים נוסע להפגין בקיסריה ובשבת בערב בבלפור. ככה הסופ"ש שלי היה נגמר. תחביב מעניין שנהפך למשימת חיים".
מהי אותה משימה?
"אוהבים לקרוא לנו בוגדים. אני לא רואה את עצמי חי במדינה אחרת. אני קשור לפרחים, לציפורים, לשפה. מצד שני, אני לא רואה את עצמי חי במדינה כמו ערב הסעודית שמשלבת פונדטליזם עם דיקטטורה מבלי לדבר על שחיתות. אז הברירה היא לקום ולנסוע לפורטוגל או להיאבק. אני בוחר להיאבק".
המאבק שלו, שנמשך עוד משנת 95', מרצח רבין ("מאז, המדינה הולכת למקום לא טוב"), הפך לא רק שלו במחאה הנוכחית, והצליח לגרום למרכז חורב להיראות כמו שלא נראה מעולם ("אכפת לאנשים אבל זה לא רק חיפאים, זה כל האזור").
חסר במחאה מיעוטים כמו אתיופים וערבים. אתה מרגיש שזו הפגנה לבנה?
"זה ממש לא ככה, אני לא אוהב את המושג הזה. לצערי הרב זו כן הפגנה של יהודים ותיקים ובאמת אנחנו חסרים אתיופים וערבים, והמשותף להם שאלה אוכלוסיות שמרגישות שהמדינה זנחה אותן, חוו מהמשטרה התנהגות קשה וחלק אומרים 'מה זה משנה, זה מאבק שלכם'. כן יש ניסיון להביא אותם, אנחנו מקפידים על דובר ערבי בכל מוצ"ש, זה חשוב. בטח בעיר כמו חיפה".
כתבות נוספות
