בלם מכבי חיפה, רמי גרשון, נכד לשורדי שואה, בשיחה עם מערכת רדיו חיפה מספר על הדרך שעברו סבא וסבתא שלו: ״הגרמנים זיהו אותם כיהודים ולקחו אותם לאושוויץ״, ועל הניסים הגלויים שחוו: ״נונה (סבתא) מצאה את אחותה בערימת גופות״.
בחודש דצמבר האחרון, האלופה מכבי חיפה יצאה למחנה אימונים בסלוניקי שביוון, והבלם רמי גרשון זכה לסגירת מעגל. בזמן שהותו נסע לבקר בקברו של סבא רבא שלו, אותו אינו זכה לפגוש. בשיחה עם מערכת "רדיו חיפה" סיפר על שעברו סבא (ריקו גרשון) וסבתא שלו (אנה בללי) בזמן המלחמה.
"סבא שלי היה יליד סלוניקי, הוא לא היה חי עם אבא שלו, ההורים שלו התגרשו בילדות. הוא היה חי עם הסבתא שלו מצד האמא. אבא שלו היה בן אדם מאוד עשיר ושהתחילה המלחמה הוא קרא וקנה להם מחבוא באתונה. הם באו ברכבת, הוא, אמא שלו ואחותו. ברכבת, בגלל שאחותו דיברה אספניולית, הגרמנים זיהו אותם כיהודים ולקחו אותם לאושוויץ.. הוא לא ראה את המשפחה שלו מאז", הוא מספר.
"סבא שלי היה מאוד גבוה וחזק כנער. לקחו אותו למחנה עבודה בפולין והוא עבד מאוד קשה שם. הוא נשאר שם עד צעדות המוות שהוציאו אותם, והוא שרד את צעדות המוות"
"אבא שלו, סבא רבא שלי, היה במחבוא כל המלחמה והוא שרד את השואה. כשהייתי בסלוניקי הייתי בקבר שלו, לא הכרתי אותו, הוא נפטר ב-1975 ואף פעם לא עלה לארץ", הוא משתף בכאב.
"סבא שלי סיים את המלחמה מאוד בטראומה. הוא לא רצה להישאר ביוון אפילו דקה. הייתה קבוצה שהכינה לעלייה באתונה והוא הלך לשם. הוא רצה לעלות ואז הצבא היווני גייס אותו לשנתיים ורק אחרי שנתיים הוא עלה לישראל. בזמן באתונה, הוא הכיר את סבתא שלי. היא לא הייתה מסלוניקי, היא הייתה מקורפו ביוון"
"אחרי המלחמה הוא הלך להכשרה לעלייה באתונה ושם הוא הכיר אותה. הם היו שם בערך שנה, עשו ילדה והתחתנו שם. סבתא שלי עלתה לארץ, ולסבא שלי אמרו שהוא לא יכול ללכת, אמרו לו שהוא צריך לעשות צבא. הוא נשאר שנתיים בצבא היווני, האמת אפילו ויתר על הדרכון היווני בשביל לעלות לארץ. אחרי שנתיים הוא עלה בארץ, ב-1950, פגש את המשפחה שלו והם הביאו עוד שלושה ילדים"
"סבתא שלי הייתה נשואה לפני המלחמה, בלי ילדים. הייתה לה אחות אחת גדולה נשואה עם תינוקת ועוד שתי אחיות קטנות, הן כולן היו בקורפו. אליהן הגיעו יחסית מאוחר, לקחו את כל היהודים של קורפו בבת אחת לאושוויץ. שהם הגיעו לאושוויץ חיכו להם יוונים סלוניקאים- הם עשו כאילו הם צועקים אליהם בקטע רע, בעצם מה שהם אמרו להם זה: "תמסרו את הילדים, תמסרו את הילדים", צעקו להם ביוונית: "תמסרו את הילדים למבוגרים", הם ידעו שיש מיון, ומי שלא יוותר על הילד שלו, הוא ילך לגזים"
"היוונים כאילו צעקו עליהם: "תבואו לפה! תבואו לשם!", זה מה שהם אמרו לגרמנים שהם צועקים, והם בעצם אמרו להם למסור את הילדים"
"האחות הקטנה, היא הייתה בערך בת 12, אמא שלה אמרה לה:" בואי את נשארת איתי", והיא לא הסכימה, היא רצתה לבוא עם סבתא שלי שהיא הייתה האחות הגדולה והיא הלכה איתם. האחות הגדולה לא הסכימה להיפרד מהתינוקת אז היא הלכה עם ההורים. מהרגע הזה, הן לא ראו אותן יותר. הדבר האחרון שהיא זוכרת מאמא שלה זה שהיא אמרה לה: "תשמרי על רחל (הקטנה), אל תעבדי בשבת ותאכלי כשר", הם היו משפחה דתית. אחרי כל זה, באו אליהם יוונים סלוניקאים ואמרו להם שלקחו אותם לגזים".
"סבתא שלי הייתה אצל מנגלה. בזכות אחות איטלקייה היא הצליחה לברוח, אחרת הייתה מסיימת בניסויים. היא חזרה לגטו וראתה שלקחו את אחותה הקטנה, ומאוד כעסה על אחותה האמצעית. אחרי תקופה ארוכה, היא כבר חשבה שאחותה מתה, באחד הימים באה אליה בחורה ואמרה לה: "אם תתני לי את האוכל שלך, אני אספר לך בשורה משמחת". היא מספרת שבהתחלה היא לא רצתה לתת לה, הייתה בטוחה שהיא עובדת עליה, ואז אחת החברות שלה אמרה לה: "תתני לה. אין לנו פה ימים משמחים, תני לה את האוכל ואני אתחלק איתך, ואולי באמת היא תשמח אותך". היא הביאה לה את האוכל, ואז היא אמרה לה: "תקשיבי, יש משלחת של בנות שהגיעו וראיתי את אחותך, את רחל. הן כולן שם נשכבו על הרצפה מתות". סבתא שלי מספרת שהיא לא האמינה. היא יצאה החוצה, התחילה לחפש בערימה של גופות ופתאום היא מוצאת את אחותה רחל בערימה של גופות. היא בדקה אותה וראתה שיש לה קצת דופק. היו איתה שתי בנות שעזרו לה לסחוב אותה לגטו והיא לקחה אותה, טיפלה בה והצילה אותה. כל יום נתנה לה מרק, קצת לחם, החביאה אותה מתחת למיטה ומאחורי שמיכות, בסוף היא הצילה אותה. הצליחה לשמור עליה עד סוף המלחמה, עד שהגיעו לשחרר אותן"
"כשנגמרה המלחמה, הן עברו לאתונה מבריסל, ושם, בהכשרה לעלייה, היא (סבתא) הכירה את סבא שלי נונו"
כשנשאל כיצד סיפורי העבר של סבא וסבתא משפיעים עליו סיפר: "כל הסיפור שהם שרדו את השואה, זה משהו מאוד עמוק במשפחה שלי מצד האבא. אנחנו כל שנה בערב יום השואה הולכים לבית כנסת של עולי סלוניקי ברמת גן ולמחרת בצהריים לבית הקברות בחולון, יש שם אנדרטה לזכר הניספים של יהדות יוון"
"זה פוגש אותי הרבה פעמים, כל שנה ביום השואה. הרבה פעמים כשחקן כדורגל, בייחוד שהיה משחקים בחו״ל, בנבחרת, במדינות כמו גרמניה, כמו יוון, זה עושה משהו. אתה אומר, סבא וסבתא מסתכלים עליי מלמעלה וגאים"
"במיוחד עכשיו ששיחקתי בסלוניקי נגד אריס, שסבא שלי היה משחק במחלקות הנוער לפני המלחמה שם. הם נפטרו שהייתי בן 18, הוא לא זכה לראות אותי משחק כדורגל בבוגרים, אבל אני בטוח שהוא ממש גאה"
