"לראות את המבנים הנטושים עושה לי עצוב בלב"

ואלה שמות בתי הקולנוע שפעלו בחיפה: ארמון, עצמון, מירון, מאי, חן, תמר, הדר, זיו, פאר, אמפיתיאטרון, שביט, מוריה, אורה, גל-אור, אוריון, דומינו והרשימה עוד ארוכה. בשלב מסוים פעלו בעיר כ-25 בתי קולנוע במקביל. כל בית קולנוע יכול לשמש פרק בסיפור של המורשת התרבותית של חיפה.

בשנת 1954 דיווח ארגון אונסק"ו שהחיפאים הולכים לבתי הקולנוע כ-30 פעמים בשנה בממוצע, נתון שהביא את עיתון דבר לכתוב: "אם להאמין לסטטיסטיקה, הרי שישראל עומדת במקום הראשון בעולם לפי אחוזי הביקורים בקולנוע, וחיפה עומדת במקום הראשון בישראל". 

מה שלא נכנס לסטטיסטיקה אלה הם הזיכרונות – חוויות הילדות וציפור נפשן של חיפאים רבים שזכו להנות ממגוון בתי קולנוע: קטנים ושכונתיים דוגמת מוריה, אורלי ועממי או גדולים ומפוארים כמו ארמון ואורה. 

בין אלו שנהנו מן הפריחה הזאת הם שני חיפאים – יורם כץ, איש הייטק בעברו שנולד וגדל בשכונת גאולה ואף הוציא ספר בשם "ימים של גאולה" המתעד את ימי ילדותו בשכונה וד"ר דוד בר און, אדריכל במקצועו שלימד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. השניים עומדים מאחורי התערוכה "נוסטלגיה חיפאית – בתי קולנוע של פעם" שהיא פרי מחקר שארך יותר משנה (הפרויקט פורסם בחי פה), כאשר כץ אמון על הסיפורים ההיסטוריים ובר און מפיח חיים עם איוריו הצבעוניים. 

"אמרתי לדוד 'אנחנו הולכים להשתלט על הזיכרון הקולקטיבי של חיפה. יש מקומות שאף אחד לא זוכר איך הם נראים, אין תיעוד, אין תמונות, אנחנו אלה שניצור את הסמל שיחקק בזיכרון", משחזר כץ את תחילת שיתוף הפעולה ביניהם ובר און מוסיף, "חלק מהאיורים של בתי הקולנוע צוירו רק על פי זיכרון של אנשים שהיו שם או מניתוח תוכניות של הבניינים שהתערבו עם הזיכרונות מלאי הרגש שלי". 

"הייתי נכנס לקולנוע דומינו בבוקר ויוצא בצהריים, בקושי עומד על הרגליים"

זיכרונות וסיפורים יש בשפע, אך מספרי סיפורים פחות. נושא בתי הקולנוע של חיפה הוצג בתערוכה בשנת 2011 במוזיאון העיר תחת הכותרת "אולמות מופלאים – בתי הקולנוע של חיפה, אז והיום" ונגע בהיסטוריה המפוארת של העיר, אך נושא רחב יריעה כמו זה היה זקוק לטיפול מסיבי שיחזק את הנרטיב של העיר כעיר קולנוע. 

איזה נוסטלגיה לכם יש מבתי הקולנוע של פעם?  

כץ: "אני זוכר את עצמי נכנס בשעה 10:00 בבוקר לקולנוע דומינו ויוצא ב-14:00 בצהריים, אחרי שראיתי שלושה סרטים, אחד מהם פעמיים, בקושי עומד על רגליי, אבל מאושר".

בר און: "בשבילי, בתור עולה מרומניה, בתי הקולנוע היו כרטיס הכניסה לישראליות. היה לי מזל שהסתפחתי לחבורה של נערים בקריית אליעזר ולראות סרט בעצמון או ארמון היה הבילוי השבועי שלנו". 

קולנוע ארמון ברחוב הנביאים הוקם ב-1935 על ידי איש העסקים משה גרדינגר שהקים גם את בתי הקולנוע עין דור והרצליה ולימים יהפוך למנכ"ל CINEWORLD, רשת בתי הקולנוע השנייה בגודלה בעולם. ארמון תוכנן על ידי האדריכל שמואל רוזוב והוא כלל אולם בן 1,800 מושבים, יציע, תאי כבוד וגג נפתח מיתולוגי שהסיפורים עליו עוברים מדור לדור. "בימי הקיץ, לאחר רדת החשיכה, היה הגג מתגלגל לאחור, ומשאיר את הקהל תחת שמיים זרועי כוכבים. השילוב של מסך קטיפה אדום מתרומם, עם גג המשייט לו וחושף תקרה של כוכבים, סיפק לצופים חוויה בפני עצמה, והסרט שהוקרן אחר כך היה בחזקת בונוס", כותב כץ באתר שלו המוקדש כולו לסיקור בתי הקולנוע ההיסטוריים של חיפה. 

סביב בית הקולנוע התפתחה תרבות שכללה את פלאפל ארמון, "היו שם סלטים בגובה של בן אדם", מעיר כץ, תחנת מוניות ארמון, מסעדות ובתי קפה ופולקלור מקומי על חבורות מתחלפות של גברים שהתיישבו באופן קבוע על הברזלים מחוץ לקולנוע וזכו לכינוי קומנדו ארמון. "זה סוג של אגדה אורבנית", אומר כץ, "הם היו בסך הכל חבר'ה טובים, שאז קראו להם פושטקים, שאומרים עליהם שהיו לובשים חולצות אדומות ושורקים לבחורות שעברו בסביבה. יצאו עליהם אגדות שהפכו אותם לקרימינלים והם והיו בסך חבורה של גברברים בלתי מזיקה". 

למה דווקא חיפה הפכה להיות מוקד של כל כך הרבה בתי קולנוע? 

"בתל אביב היה היצע תרבותי גדול יותר – תזמורת פילהרמונית ותיאטראות רבים", אומר כץ, "ובחיפה היה בעיקר קולנוע שהיה בילוי זול ועממי שהתאים לחיפה של אז שהייתה עיר פועלים". 

"צפייה בסרט שהייתה חוויה חברתית, הפכה למוצר צריכה" 

התערוכה המוצגת בלובי של מגדל ארמון, היכן ששכן בית הקולנוע הכי מיתולוגי, מחולקת באופן כרונולוגי. ההתחלה בראינוע הראשון, קוליזאום, שנפתח בשנת 1919 בשיפולי ואדי סאליב (היום אלנבי 26) ועד קולנוע נוף שפעל בקריית אליעזר והיה אחרון בתי הקולנוע השכונתיים, שנפתח ב-1968. מרבית בתי הקולנוע נמצאו באזור שכונת הדר רבתי.  

"התערוכה הזו היא סגירת מעגל בשבילי. הרי התערוכה הזו מדברת על בתי קולנוע ומה היה מגדל ארמון? בית קולנוע", מספר יעקב בן חמו, מנהל הבניין שהצטרף לשיחה, "אני בן 62, יליד ואדי סאליב, וכל הילדות שלי עברה פה – היינו בורחים בבוקר מעירוני א', הולכים לאוריון, ארמון, גל אור, מירון ורואים שני סרטים בכרטיס אחד – סרט סקס אחד וסרט קראטה אחד. ההורים חשבו שהיינו בבית ספר בזמן שראינו הצגות בוקר". 

ארמון נסגר בשנת 1987 ונהרס ב-1995 ובמקומו נבנה מגדל ארמון שנמצא בבעלות קרן ריאליטי אשר לפי הדיווחים מכרה חצי ממנו לחברת מניבים תמורת 109 מיליון שקל. 

איך זה לראות את המבנים האלה נטושים? 

"זה עושה לי עצוב בלב", אומר כץ ומזכיר את בתי הקולנוע רון, שביט, עצמון, פאר, אורה, תמר – שעומדים מוזנחים ומביישים בעליבותם מורשת מפוארת, "מצד אחד אני שמח שהם קיימים כי אפשר לראות את המבנים עצמם אבל מצד שני יש בזה אפקט מדכא. אפשר היה לעשות יותר". 

"אבל צריך להבין", הוא מוסיף, "מדובר בתהליך טבעי ובלתי נמנע. מודל האולם שהכיל 1,800 מקומות וסיפק חוויה חברתית וקהילתית עבר מן העולם לטובת בתי קולנוע מרובי אולמות קטנים במרכזי קניות. צפייה בסרט שהייתה חוויה חברתית, הפכה למוצר צריכה". 

יש מצב שנראה את אחד הבניינים האלה מתעורר לתחייה? 

"החלום שלי הוא להפוך את אחד מבתי הקולנוע הנטושים לבית קולנוע פעיל שיקרין סרטים ישנים וישחזר את החוויה ההיא. זאת תהיה הצדעה לבתי הקולנוע שהיו בעיר. אבל אין לזה מודל כלכלי ברור וזה צריך, כנראה, להיות מופעל על ידי עמותה. העירייה צריכה לחשוב איך אפשר לשמר ולשמור על ההיסטוריה המפוארת של העיר". 

כשאתם רואים את המבקרים בתערוכה עוצרים, קוראים, מסתכלים, מצלמים, מה הייתם רוצים שיקחו מהתערוכה? 

"דבר ראשון, שלא יקחו תמונה", אומר כץ בחצי צחוק, חצי דאגה, "אבל באמת, שייהנו מהסיפור שהיה לנו כל כך חשוב לספר".