"כבר השלמתי עם המוות, חשבתי שאני מוסר את נשמתי לקדוש ברוך הוא"

זה היה בחודש מאי 2021. העיר עכו ספגה מהלומות קשות בפרעות שהחלו בעקבות מבצע "שומר החומות" ברצועת עזה. אחד מהפצועים קשה, שאיבד אך הכרתו במהלך לינץ' שבוצע בו בעת שהגיע לבקר את אמו המתגוררת בעכו, הוא מור ג'אנאשווילי בן ה-33.

במהלך האירוע ג'אנאשווילי הותקף על ידי עשרות מתפרעים ערבים באמצעות אבנים, מקלות ואלות. בניסיון להימלט מהמתפרעים, ג'אנאשווילי איבד את השליטה על רכבו, התנגש בחומה בפינת הרחובות וגם לאחר מכן המתפרעים ניסו לפגוע בו.

גם היום, שנתיים לאחר האירוע הקשה, מור עדיין מתקשה לחזור לחיים שגרתיים, ונמצא במסלול שיקום שאמור להקל עליו ולעזור לו לחזור לתפקוד. "לאט לאט אני מתקדם", מסביר מור. "כרגע אני בשיקום כבר שנה בבני ציון אחרי שהייתי ארבעה חודשים בבית לוינשטיין".

נכון להיום, חלק מהרגל שלו באזור הקרסול נותר משותק ולא ידוע מתי ואם בכלל הרגל תחזור לעבוד. בנוסף, הוא סובל מפגיעה קוגניטיבית בעקבות פגיעת הראש, אך מעל הכל הוא מתמודד עם שיקום הנפשי "שאני חושב שהוא יותר קשה ויותר חמור כרגע", הוא אומר בגילוי לב.

אתה מטופל מבחינה נפשית?

"אני נפגש עם פסיכולוגית שלוש פעמים בשבוע, פעם בחודש אצל פסיכיאטר. אני מטופל גם בכדורים וכרגע זה לא ממש עוזר, אז החליטו לאשפז אותי באשפוז יום פסיכיאטרי, כי השיקום תכף נגמר ואין להם עוד איך לעזור לי".

עם כל הקושי, לג'אנאשווילי אין ביקורת כלפיהם: "הם עשו את המיטב שאפשר, אבל המצב הנפשי עדיין קשה מאוד. המשפחה תומכת, עוטפת אותי. משתדלים להיות שם בשבילי, למרות שכל אחד חווה את זה מהזווית שלו – אמא שלי שראתה, אחי ששמע הכל בטלפון. קשה להם לראות אותי ככה".

"בשנה הראשונה היה לי קשה לקבל את זה שאני חי, אמרתי לעצמי שאני אמור להיות חלל, אני לא אמור להיות פה. עד היום אני מרגיש לא חי"

כלומר, אתה תלוי באחרים?

"כן. אני הייתי זה שדואג למשפחה, מחזיק שני בתים וכל הזמן דואג לכולם, ועכשיו אני תלוי באחרים. עבדתי לפני זה בחברת ביטוח, עזרתי לאמא גם כלכלית, גם פיזית וגם נפשית. הייתי המשענת, ואז פתאום בום, אירוע כזה שיוצר שבר עמוק במשפחה. אמא שלי בעצמה אישה חולה ובסוף היא מטפלת בי, זה לא פשוט. אני חווה את האירוע כל יום".

אם נחזור שנתיים אחורה – חשבת שתצא מזה?

"תוך כדי, כשהבנתי שאני עובר לינץ', כשרגמו את הרכב שלי בעשרות אבנים וסלעים, נתקעתי בחומה, וההבנה שהולכים לשרוף אותי חי גרמה לי לצאת מהאוטו, ובניסיון שלי לברוח פשוט כבר השלמתי עם המוות.

"הצרחות שצרחתי שם היו צרחות שחשבתי שאני מוסר את נשמתי לקדוש ברוך הוא. בשנה הראשונה היה לי קשה לקבל את זה שאני חי, אמרתי לעצמי שאני אמור להיות חלל, אני לא אמור להיות פה. השלמתי עם המוות. עד היום אני מרגיש לא חי, מרגיש כאילו אני מת".

חזרת לעכו מאז?

"אמא עברה מעכו לחיפה, לידי, קצת אחרי שזה קרה. אי אפשר להיות שם, זה היה בניין ליד אמא שלי, ממש שכנים, הכל קרה מתחת לבית. כשזה קרה לי, מסלול הבריחה שלי הגיע שתי כניסות מהבית של אמא שלי. יש לי דודה קרובה שגרה בעכו, פעם הייתי הולך אליה כל יום-יומיים, היום אני לא מסוגל להגיע לשם.

"פעם אחת נסעתי בשעות הצהריים. אבא שלי נסע דרך האזור של הפיגוע, זה היה באור יום אבל הרגשתי חושך, הרגשתי שאני שוב באירוע. זה היה קשה. אז אני משתדל לא להגיע לעכו. אפילו אזכרות של סבא שלי שעשינו כל שנה בעכו, אנחנו כבר לא עושים".

גם חיפה היא עיר מעורבת.

"נכון ויצא לי להיות סוג של מותקף כשיצאתי מהשיקום. מישהי עצרה את האוטו וקיללה אותי, מישהי שראתה אותי בדיונים בבית משפט. זה מעלה שאלה האם אפשר בכלל לגור בצפון".

אתה חושב שיש אפשרות לקיום חיים משותפים – יהודים וערבים?

"זה שאלות שעלו לנו אחרי. היו גם שצעקו לי 'פרי פלסטיין' (לשחרר את פלסטין, ב"ג) מתחת לבניין וחשבנו: 'איך אפשר להאמין בהם אחרי מה שקרה?'. אני רואה את התגובות כשהמחבל אדהם באשיר קיבל 10 שנים – איך הוא התקבל באהדה, ואתה אומר 'איך אפשר לחיות עם אותם ערבים?'

"היה לי גם ויכוח מתוקשר עם ראש העיר שסירב להכיר בבעיית הלאומנות במגזר בעכו, ואמר שזה גורמים פלילים. דרשתי שיטפל בבעיה ולא יטאטא אותה"

"אני לא אומר שזה כולם אבל אין לך אמון, אתה לא יודע על מי לסמוך. הם היו שכנים שלנו. עולה השאלה אם אנחנו יכולים לחיות בכלל באזור מעורב? אני לא רוצה לוותר, אני רוצה לחזור לעכו, כי אחרת זה ניצחון שלהם. מה שהם רצו זה להוציא יהודים מהשכונה אז הם הצליחו".

אתה מרוצה מהעונש של באשיר?

"המחבל קיבל עשר שנים אבל הגיש ערעור לעליון ובדצמבר אנחנו שוב נעבור עינוי דין שישקלו אם הענישה הייתה חמורה מדי, והוא בכלל חוזר בו וטוען כעת שלא היה בכלל באירוע. מלבדו יש עוד שבעה, אחד על ניסיון רצח, הוא לקח את המוט עץ והמשיך להכות בי גם כשהייתי מחוסר הכרה. ועוד שישה על חבלה בנסיבות מחמירות ופעילות טרור שזה עדיין מתנהל".

יש משהו שהרשויות יכולות לעשות? אולי ראשי הערים?

"אני חושב שבעיקר הדור הצעיר הוא הבעיה, אז אולי דרך בתי הספר. צריכים לשנות תפיסה. לדור הצעיר יש כמיהה לפלסטין, אולי צריך לדרוש יותר ביטחון, למשול ולאכוף. חלק מהגורמים שזה קרה – בגלל שלא מספיק אכפו את החוק, אם בעבירות בנייה, התנהלות במרחב ציבורי ועוד.

"היה לי גם ויכוח מתוקשר עם שמעון לנקרי, ראש העיר של עכו, שסירב להכיר בבעיית הלאומנות במגזר בעכו, ואמר שזה גורמים פלילים. אני דרשתי שיכיר בבעיה, יטפל בה ולא יטאטא זאת. אחת הבעיות היא שנוח להגיד שזה פלילי שהתלבש על לאומני, מאשר להבין שיש בעיה של הקצנה לאומניות ולאומיות בקרב ערביי עכו, כי כמה שעשו ותקצבו וצמצמו פערים זה לא עוזר".

היום הוא מבין?

"לא, לצערי. שוב הוא החזיר הכל למסלול וניסה להראות שהכל בסדר וזה היה ונגמר אבל תכלס לא הפיקו לקחים, לא מסתכלים על הבעיה ומטפלים בה. לא באמת מטפלים בלאומיות ובלאומנות. זה לא חלחל בהבנה".

"זאת לא שאלה של האם האירועים יחזרו, אלא מתי"

האירועים הטראומתיים של אותה התקופה, כך מאמין מור, לא היו חד פעמיים: "זה לא שאלה של האם הם יחזרו אלא מתי", הוא מאמין. "מרגישים את השטח שמתוח. אין אמון אחרי מה שקרה, אותו חלק לא נעשה אוהב ישראל".

"אני מתמודד עם פלאשבקים שאיתם אני חווה ניתוקים, ברמה שאני מרגיש שמשהו אומר לי לקפוץ מהחלון כי יש סכנה"

יש עזרה שהיית רוצה לקבל?

"שמערכת בתי המשפט תבין מה קרה פה – אירוע שמזכיר את גרמניה הנאצית, והוא לא יכול לחזור. שיענישו בחומרה, שיפסיקו את עינוי הדין שאנחנו צריכים לעבור. לא מעניין אותי כסף, לא מעניין אותי שום דבר, מלבד זה שהם יקבלו ענישה מחמירה, כדי שדברים כאלו לא יקרו.

"אני שילמתי מחיר שאין יותר מה לשלם, שילמתי את המחיר הכי כבד – הנפש שלי נרצחה, החיים שלי נהרסו. אני מתמודד יום יום עם המוות הזה ועם התחושה שהשלמתי עם המוות, ופלאשבקים שאיתם אני חווה ניתוקים, ברמה שאני מרגיש שמשהו אומר לי לקפוץ מהחלון כי יש סכנה.

"זה קרה כמה פעמים, שכמעט קפצתי. לי ולמשפחה שלי נהרסו החיים, הוגלנו מעכו. הבקשה שלי היא שיענישו אותם בחומרה ויסתכלו עלינו הנפגעים ולא על המחבלים. את יודעת מה זה בגיל 30 ללמוד לחיות מחדש? ללמוד הכל מהתחלה? אני פוחד מהחיים יותר מהמוות. לפעמים בבתי המשפט מרגישים שעוברים לינץ' נוסף".

ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי, מסר בתגובה: "לא היה ולא נברא. אין לי שום ויכוח עם מור ג'נאשוילי ואף ביקרתי אותו בבית החולים. לגופו של עניין, האירועים בעכו היו אירועים אלימים וקשים ולכולנו ברור שהמוטיב הלאומני היה דומיננטי והיווה חלק מאותו גל לאומני ששטף את הארץ. אני מאחל למור רפואה שלמה והצלחה גדולה".