"עשיתי מהפכה, בגללי מדברים על תרבות פלסטינית"

היא נולדה באמצע שנות ה-50 בפאתי ואדי סאליב, הסתובבה בתור ילדה בהריסות של חיפה שבנה ד'אהר אל עומר, למדה תכנון ערים, וכיום היא מנהלת את גלריית חיפה בוואדי ניסנאס, שכל מטרתה הוא לשמר את המורשת והתרבות הפלסטינית בעיר חיפה.

בחודש שעבר עלתה בגלריה תערוכה אותה אצרה סועאד נסר, בשם "תערוכת האמנות המגורשת – אמנים פלסטינים אשר חיו בחיפה ונעקרו בנכבה".

"אתם מוחקים את התרבות שלנו", אומרת נסר כשאנחנו מדברים על השכבה ההיסטורית-הערבית של העיר שכוסתה בשכבה יהודית. דוגמא טובה אפשר למצוא בהחלפת שמות הרחובות משמות ערבים ליהודים. "זה לא רק לבוא, לשנות ולהרוס, אתם כאילו רוצים להגיד לנו מי אנחנו וזו פגיעה בליבה של זכויות האזרח שלנו, בזכות שלי להיות מי שאני, במי שנולדתי להורים שלי".

זו פגיעה בזכות האזרח או בזהות האישית שלך?

"הניסיון הוא לפגוע בזהות האישית אבל אני לא חושבת שזה הצליח. להיפך, כל עוד מנסים להרוס, אנשים יותר מתעוררים".

ההתעוררות שנסר מנסה לדחוף באה בצורת תערוכה של אמנים, ציירים, משוררים, כותבים שחיו, פעלו, והפכו את חיפה למרכז תרבות ערבי פעיל ותוסס עד שנת 1948 שבה נאלצו לעזוב. "אנחנו אומרים גורשו", היא מתקנת, "אפילו אם הם יצאו בעצמם, הם רצו לחזור ולא נתנו להם. זה נקרא גירוש. זאת לא מלחמה בין נראטיבים, מי שיוצא מהבית שלו, צריך לחזור אליו".

לא מדברים על הנכבה שבחדר

"יש פה עבודות של מארון ת'ונג שגר בוואדי ברחוב חדאד. הוא למד תחריט אצל הרמן שטרוק שהיה ציוני יהודי. לפני 48' היה שיתוף פעולה בין יהודים וערבים". מעל עבודות התחריט שלו המייצגות נוף, מוצבת הזמנה ממוסגרת לתערוכה שהתקיימה ב-29.11.47, בדיוק ביום חלוקת הארץ.

"התחילו מהומות באותו יום, הנוצרים והמוסלמים יצאו מהכנסיות והוא עזב את כל הציורים שלו. בהמשך הוא עבר לביירות, ומאז המשפחה שלו מחפשת אחרי העבודות שלו ואני פונה לכולם: אם מישהו מזהה תחריט עם החתימה שלו, שיתקשר לגלריה".

בהמשך הקיר מופיעים שמונה ציורי שמן על קנבס בני 100 שנה של האמן אנת'ון סאלח, בהם נראים פורטרטים של אנשי הוואדי מאותה תקופה. "זה סיפור מאד מעניין ומרגש", מעירה נסר. "זה אמן שגם גר בוואדי ברחוב יוחנן הקדוש, שהשאיר את העבודות שלו ומאז הוא נעלם, אולי הוא מת, אולי הוא נפצע. גם את העבודות שלו אנחנו עדיין מחפשים".

בקיר שממול ניצבים תמונותיהם של 11 חיפאים וביניהם סופרים, משוררים, ציירים ועוד, שעזבו את העיר לפני שהחלו ליצור ואת עיקר עבודותיהם עשו בארצות ערב השכנות.

בדמיון שלך, מה היה קורה אם כל האמנים האלה לא היו עוזבים את העיר?

"זו הייתה עיר תרבות ערבית עולמית אבל בוא נדבר על מה שעכשיו קורה", היא מחזירה אותנו אל ההווה. "היום מחרימים אמנות פלסטינית. במקום שהגלריה תהיה מקום לשיח ותרבות, הסיורים שעוברים פה מחרימים אותי".

הסיבה נעוצה בכך שעם פתיחת הגלריה הציגה נסר מיצג שנקרא רקמה פלסטינית, שהראה לבוש ערבי מסורתי – דבר שיצר סערה סביבה וסביב הגלריה, ולדעתה גרם להחרמתה ומעבר המבקרים לביקור בגלריות האחרות שנפתחו אחריה בוואדי.

למה את חושבת שהמילה 'פלסטיני' כל כך מרתיעה יהודים?

"אני חושבת שיהודים מתרחקים מהמילה הזו. הם לא רוצים להיזכר במה שקרה, כי מה שקרה הוא דבר איום: 96% מאוכלוסיית חיפה הערבית גורשה או נטשה ולא חזרה. את הבתים שלהם לקחתם, מכרתם, את האופי שיניתם, את שמות הרחובות, זה כאילו לגזול מאתנו את כל ההיסטוריה שלנו. באיזו זכות?!"

"מה שאת רואה כהרס, אנחנו היהודים חווים כהגשמת החזון הציוני", אני משיב לה. "בסדר, אבל לא על חשבון מישהו אחר", היא מחזירה.

את הפער בין הנראטיבים, בו כל אחד רואה עצמו כפליט שחוזר לאדמתו, כבעל זכות לגיטימית על המולדת, לא נצליח לפתור אבל נסר גם לא מתיימרת לעשות זאת אלא רק לבקש: "מילא את ההווה אתם לוקחים לנו, אבל אל תגזלו מאתנו את העבר".