"הוא תמיד אמר: 'אני לא פוחד, אני מוכן להקריב את עצמי בשביל המדינה'"

סמל שלו דגן ז"ל, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני מקריית ים, נפל בקרב ביום הראשון למלחמת 'חרבות ברזל'. הוא הותיר אחריו הורים, יואל ופלור, אח תאום – עומר, שני אחים נוספים, עופרי וכרמל, שתי אחיות מהנישואים השניים של אימו פלור והרבה חברים אוהבים.

"ביום שישי בערב דיברנו בפעם האחרונה, שיחה של שבת שלום אחי, שמור על עצמך וההודעה האחרונה שהוא שלח הייתה ביום שבת בשבע בבוקר", משחזר עומר את השיחה האחרונה עם אחיו התאום. "הוא שלח תמונה שלו וכתב 'יאללה באלגן'. שלו הוא אחי התאום, גדלנו ביחד כמעט 21 שנה, הוא נולד ב-15.11.2002. שלו היה תמיד וכל החיים שלו ילד מצחיק, יש לו הומור שכל בנאדם שרואה אותך נמשך אליו, מתאהב בו במקום".

הצלחתם להבין מה קרה לו?

"הבנו שהוא לחם בגבורה בקו ראשון מול הרבה מחבלים. הוא והחבר'ה יצאו להילחם בעשרות מחבלים בקרב קשה מאוד בו הגנו עלינו בגבורה. הם היו קו ראשון מול כמות גדולה של מחבלים".

"אקריב את החיים שלי למען המדינה"

החברים הרבים שמגיעים לשבעה לא מפסיקים לתאר כמה שלו היה כריזמטי, ובאים בזה אחר זה לנחם את האב ואת האם פלור, שמספרת: "שלו היה קסם של ילד, אין אחד שלא אהב אותו. כשהוא היה נכנס לחדר – כל החדר היה מואר, הוא תמיד עזר לכולם והיה בשביל כל אחד ואחד. הוא היה גם מאוד ערכי, מאוד אהב את המדינה, היה חשוב לו מה שקורה פה.

"הוא תמיד אמר לי: 'אני אקריב את החיים שלי בשביל המדינה, בשביל שלכל מי שחי פה יחיה חיים טובים יותר'. תמיד שאלתי אם הוא מפחד והוא תמיד היה עונה: 'אמא אני לא פוחד, אני מוכן להקריב את עצמי בשביל המדינה'. נניח בחגים ובשבתות שהוא לא היה יוצא, הוא עדיין היה שמח וגאה לשמור על המדינה. הוא היה שנון ומצחיק, כל הזמן".

על השיחה האחרונה עם שלו היא מספרת: "דיברתי איתו בשבע, להערכתי ב-07:18 הוא כבר נהרג כי זה היה האיכון האחרון. הוא היה ילד מיוחד, אותי הוא גידל, שובב ומאוד חריף וחכם. הוא היה ילד שצריך הרבה חופש, תמיד רצה להיות לוחם בגולני ולהמשיך את המורשת המשפחתית".

"הייתי בטוח שעוד מעט אני ושלו ביחד"

אביו של שלו, יואל דגן, הוא משרת פעיל במילואים בחטיבת גולני, כך שהוא ובנו שלו העבירו את השירות ביחד. ביום שבת ה-7.10.2023, אחרי שהבנו שמחבלים חדרו לישראל, יואל קפץ לבסיס המילואים וקיווה להמשיך למחרת את הפעולה ביחד עם בנו. הוא לא ידע שבשעה שעבד בבסיס, שלו כבר נהרג.

"הקשר ביני לבין שלו היה מאוד מיוחד", מספר יואל. "בשבע בבוקר ביום שבת התכתבנו, הוא שלח לי תמונה עם פרצוף צוחק וכתוב 'יאאאלה באלגן!'. היום אני מבין שזה היה כשכבר זיהו מחבלים. איך ששמעתי את זה עליתי על מדים ונסעתי לבסיס המילואים. שרתי לעצמי והייתי בטוח שעוד מעט אני ושלו ביחד, מה שלא ידעתי זה שכשאני עבדתי שלו כבר לא היה בחיים. אמנם קיבלנו את ההודעה רק בלילה בין שני לשלישי, אבל אני כבר ידעתי בשבת והייתי צריך להחזיק את המשפחה ולא לספר להם".

איך זה לעשות מילואים לצד הבן שלך?

"אני 30 שנה בגולני, עדיין משרת, עשיתי איתו המון מילואים. בשירות הזה איתו נולדו לי המון ילדים – החיילים הם כמו הילדים שלי. תראי, חיינו ביחד במשך שנתיים בשירות שלו, חרשנו את הארץ, לא היה מוצב שלא הייתי איתו, לא היה תרגיל שלא עשיתי איתו. עשינו ביחד גם את מרוץ גולני מהחרמון עד אילת, הוא ישן לי על הבטן ברמת הגולן".

לאחר נפילתו של שלו, יואל נסע לעיר הבה"דים כדי לחזק את חבריו ופקד עליהם להמשיך להילחם ולא להישבר: "אמרתי להם שעכשיו נלחמים אחר כך בוכים, שזה מה ששלו היה רוצה. רקדנו ושרנו, והעלנו את המורל. אני מרגיש שתרמתי, שחיזקתי אותם. היה לי חשוב שלא תהיה שבירה מנטאלית", הוא אומר ומוסיף: "תראי, אני מכיר את השכול, אני סוג של אח שכול, בן דוד שלי שגדלתי איתו נהרג בגולני, שנתיים אחר כך גם אני התגייסתי".

קודם למוטט את חמאס, אחר כך הסדר מדיני

לפני כשניים הוא הקים את מיזם 'עיגולים של שמחה', פרויקט שנועד לחזק משפחות שכולות וכעת הוא מתכוון להרחיב את המיזם: "אי אפשר להביא נחמה לאם שכולה, אבל אפשר להביא קצת שמחה".

אתה רוצה להעביר מסר למקבלי ההחלטות במדינה?

"עשינו את עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן ושומר חומות – איבדנו המון חיילים. אני מצפה מהסבב הזה שימוטטו את שלטון החמאס ושאחר כך יגיעו להסדר מדיני. אני מבין שצריך להביא את העם הפלסטיני להבין שהמחיר של תמיכה בחמאס הוא לא כדאי ומיד אחר כך להגיע להסדר מדיני, הם צריכים להבין שהחמאס הביא אותם לכיליון. המדיניות הזאת של לא לדבר איתם היא מדיניות הרסנית".

יהי זכרו של שלו ברוך.