כשיו"ר קיבוץ כפר עזה סיפרה לשיר סיגל שראו את הוריה נלקחים בשבי, היא חשבה שחרב עליה עולמה. אחרי שיחה עם פסיכולוגית היא עשתה סוויצ' והחלה בעשייה: "הם אנחנו, הם המדינה, אסור לנו לחשוב שהם לא יחזרו"
איך זה מרגיש שהפחדים הכי עמוקים שלך מתממשים? שהסיוטים שחלמת בלילה תופסים צורה ביום? שדמיון החרדות הפך למציאות? עם השאלות אלה מנסה להתמודד שיר סיגל בת ה-27, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, שהוריה אביבה (אדריאן, 62) וקית' (64) סיגל, מוחזקים כבר למעלה מחודש בשבי חמאס.
"כשאני אומרת שאני מכפר עזה זו גאווה שמלאה בטראומות", היא אומרת ומבהירה שהשאלות לא הגיעו מחלל ריק. שיר, שנולדה וגדלה בכפר עזה, מחזיקה יחס אמביוולנטי כלפי הקיבוץ בו נולדה: מצד אחד תחושת בית, מוכרות ונוחות מסוימת, ומן הצד השני פחד, זרות, חוסר רצון לשהות שם. "אני כל החיים מרגישה שזה מקום שאסור לגור בו", היא מודה, "אבל ההורים שלי לא הקשיבו לי, לצערי".
התחושות מילדות קיבלו תוקף בגיל 12 שבו אחד משכניה נהרג מפגיעת פצמ"ר ישירה. "זה אירוע שליווה אותנו המון שנים. לקח לקיבוץ שנים להתאושש מזה, אז מה יהיה עלינו עכשיו?! אני לא חושבת שאי פעם נצליח להתאושש ממה שקרה. הוא היה בן אדם אחד, פה נהרגו 62 אנשים ונחטפו עוד 18. זה הבדל שאי אפשר לדמיין אותו".
בגיל 18 שיר התגייסה לצה"ל ושימשה כתצפיתנית בעזה, הגינה על ביתה הלכה למעשה. "ידעתי שהתוכניות של חמאס זה מחבלים שיחדרו לקיבוצים, ירצחו אנשים, יחטפו בני ערובה. נחשפתי למידע שזה האירוע שהם עובדים עליו".
איך את חווה את המתח בין הידיעה שלך על תוכניות חמאס לבין זה שההורים שלך גרים בקיבוץ?
"מפחדת על חיי, אני חיה בפחד, אני אכולת טראומה. גם כשאני לא חיה בכפר עזה עדיין כל הסרטים שחייתי בילדות, שמחבלים יוצאים ממנהרות באמצע הקיבוץ וחוטפים אותי, זה דברים שאני חולמת עליהם גם כשאני גרה בחיפה".
בעצם הפחדים שלך שפחדת עוד מהילדות התממשו.
"התממשו בעוצמה אדירה", היא מחזקת. "כשסיפרתי לבן הזוג שלי על הפחדים שלי, הוא ניסה להרגיע אותי בטענה שהצבא והמודיעין שלנו חזק, היום אני אומרת לו 'תראה, בבקשה, זה קרה'. גם כשעזבתי לצפון, הייתי מתרצת לחברות שלי כל מיני סיבות למה אני לא חוזרת לכפר עזה בסופ"שים אבל האמת היא שפשוט פחדתי, ועכשיו אני אומרת להם 'הנה, זו הסיבה שלא באתי'. אנשים לא האמינו שבאמת משהו עלול לקרות".
זה ה'אמרתי לכם' הכי עצוב וקשה בעולם.
"זה מאה רמות מעל, זה לא תרחיש שאי פעם מישהו דמיין אותו".
"כשהודיעו לי שהם נחטפו, רציתי למות"
את סיפור חטיפתם של הוריה סיפרה כבר עשרות פעמים בחודש האחרון, היא מתורגלת, פיתחה חסינות לבכי. "באותה שבת הם כתבו בקבוצת הווטסאפ של המשפחה שהם בסדר", היא משחזרת שוב, "אבל דווקא זה גורם לי לחשוד, כי תמיד כשהיה צבע אדום הם לא כתבו שום דבר, ידעתי שה'בסדר' הזה אומר שמשהו רע קורה".
ה"משהו הרע" הגיע בצורת עשרות מחבלים שחדרו לקיבוצי העוטף. "שעתיים אחרי הם כתבו שהטלפון של אבא מחוץ לממ"ד. זה הלחיץ אותי שיבואו לשם מחבלים כי ידעתי שיצלצלו לחפש אותו. לטלפון של אמא שלי שלא נשארה כמעט סוללה. שלחתי תמונות של הנכדים וכתבתי שיחשבו על החיבוק שלהם, שיהיו חזקים".
בשעה 10:00 בבוקר הטלפון של אימה כבה. "באותן שעות רמה החרדה שלי על אלף, לא הצלחתי לנשום. חברה שלי כתבה לי שיש מחבלים בשכונה שלה, וזה נכנס אל תוך הלילה – שבו התקשרתי לכל מי שאני יכולה שילך לבית שלהם. אמרו לי שאין איך ללכת, שיש מחבלים בכל מקום. באותו זמן כבר רצה רשימה של אנשים שנהרגו וההורים שלי לא היו שם".
בבוקר למחרת שיר ואחיותיה מקבלות הודעה מקצין צבאי. "אמרו לנו שנכנסו לבית של ההורים והוא היה ריק. החלונות שבורים, דלתות פתוחות אבל אין אנשים. כמה שעות אחרי אני מתקשרת אל יו"ר הקיבוץ שאומרת ששכן שלהם ראה מחבלים לוקחים אותם לעזה".
מה הרגשת?
"רציתי למות", היא מודה בקול שבור. "העדפתי לא להיות כאן. זו תחושה מאד עמוקה שקשה להסביר. אחרי שצרחנו ובכינו והיינו בהלם, הבנו שצריך להגיד תודה שראו אותם על הרגליים ואין שום סימני דם בבית. יש רגעים שאני אומרת תודה שהם רק נחטפו אבל רגע אחרי אני שואלת את עצמי איך אני יכולה להגיד דבר כזה?!".
"אני לא צריכה חיבוק מבלינקן, אני צריכה שיחזיר את ההורים שלי"
שבוע וחצי הייתה שיר משותקת מחרדה, מפחד, מאי ודאות. "פסיכולוגית שראיתי אמרה לי שאני חייבת להתאפס ומאז נהיה לי סוויצ' ואני כל הזמן בעשייה: בפגישות, בהפגנות, בראיונות". בין היתר ובגלל אזרחותו האמריקאית של אביה, נפגשה שיר עם בכירים בצמרת הישראלית והאמריקאית, כולל שיחת זום עם נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן.
"הישראלים מאד קשוחים כאלה", היא מצהירה, "כאילו שום דבר לא נוגע בהם, לעומת האמריקאים שהם אמפתיים, מכילים, מחבקים ובוכים איתנו. בהתחלה חשבתי שזה נחמד אבל הבנתי שאין לי סבלנות לזה. אני לא צריכה שבלינקן יחבק אותי, זה לא עוזר לי, אני צריכה שיחזיר את ההורים שלי הביתה".
את יכולה לדמיין מצב שמדינת ישראל לא מחזירה את החטופים?
"לא, אין סרט כזה", היא קובעת, "אם המדינה תפקיר את החטופים, היא תפקיר את כולם. 240 החטופים הם כולנו, הם אנחנו, הם מדינת ישראל, ואסור לנו לחשוב שיש מצב שהם לא חוזרים".
את אופטימית?
"כן. יש רגעים שקשה לי אבל אני יודע שכשהם יחזרו אנחנו לא נפסיק להתחבק. אנחנו מחכים להם, אוהבים אותם, ושולחים להם את כל הכוחות והאהבה שאפשר".
