יום לאחר השבת השחורה הגיעה אירית שמלי כהן ממושב ישע שבעוטף, יחד עם משפחתה, אל מלון קדם שבטירת כרמל. מאז הם חיים במלון, כשהעתיד לא ברור: "אני מתגעגעת לשגרה, אפילו לכבס"
אירית שמלי כהן ממושב 'ישע' שבחבל אשכול, מרחק קצר מרצועת עזה, מתארחת במלון 'קדם' שבטירת כרמל יחד עם בעלה ושתי בנותיהם, מאז ה-8.10, יום לאחר השבת השחורה. הם הגיעו בשיירה הראשונה שיצאה מהמושב ועד היום (חמישי) הם נמצאים במלון, מבלי לדעת עד מתי יאלצו להתגורר מחוץ לבית.
ולא שיש לה טענות אל המלון, להפך, אותם היא רק משבחת: "המלון והצוות שלו עושים מעל ומעבר, הם דואגים לנו ומפנקים אותנו. כך גם האנשים של טירת כרמל והאנשים של חיפה, באים לפה כמעט כל יום מתנדבים ותנועות נוער ואזרחים שרוצים לתמוך, לא ציפינו לאהבה כזאת מהעם, זה משהו שהימם אותנו בימים הראשונים. לראות שהממשלה לא מתפקדת והמדינה לא מתפקדת אבל העם שלנו חזק מזה וכמה שניסו לפלג אותנו – אנחנו מאוחדים, זה פשוט לא הצליח להם".
את עדיין מרגישה שהממשלה לא מתפקדת גם חודש אחרי?
"הממשלה לא מתפקדת. היא לא תפקדה לפני ולא מתפקדת תוך כדי. פשוט לא מתפקדת".
במה זה מתבטא?
"קודם כל השעות בממ"ד שאף אחד לא מדבר איתך. אני ניסיתי להפעיל קשרים ולהגיע לעיתונאים אבל מעבר לזה אף אחד לא דיבר איתנו מהמדינה. גם עכשיו אף אחד לא מדבר איתנו. יהיה אפשר לחזור הביתה בכלל? מתי זה יהיה? זה הולך להיות חודשים או שנים? למה אנחנו צריכים להיערך?
"אנחנו הקמנו לנו מסגרות חינוכיות. אנחנו פה 60 משפחות והקמנו לעצמנו בתוך המלון שהקצה לנו חדרים מטוב ליבו – פעוטון, גן ילדים ובית ספר יסודי, ולתיכון אנחנו דואגים לפרטני. אנחנו בעיקר סומכים על טוב ליבם של אנשים".
את רוצה לחזור הביתה? את לא מפחדת?
"הכל תלוי למה אנחנו חוזרים ומה יהיה שם. אנחנו שומעים בתקשורת את ההצהרות על מיטוט החמאס. אני אישית גדלתי בעוטף עזה, אנחנו למודי קרבות וכל מה שבאמצע. אנחנו כבר לא סומכים על ההבטחות האלה, לא קונים את זה יותר, בעיקר אחרי מה שקרה באותה שבת. יש פה שבר, תמיד אמרו לנו 'חדירת מחבלים' אבל את חושבת מחבל, שניים, עשרה. את לא חושכת שייכנסו אלפי מחבלים, את לא חושבת שהצבא לא יהיה שם. ציפינו לחצי שעה שעה, אבל עברו 6 שעות וכלום לא קרה".
"נשארנו עם כיתת כוננות של אדם אחד"
"אנחנו יושבים בממ"ד עם שתי קטנות ומחביאים סכיני מטבח ורועדים מפחד, מקבלים מידע בווטסאפ. הרבש"צ שלנו לא היה בארץ, הסגן שלו ועוד חבר כיתת כוננות נהרגו בקרבות, חייל נוסף מהמושב שהתנדב לעזור נהרג בקרבות, ובעצם נשארנו עם כיתת כוננות של אדם אחד, וזה מה שהיה אמור להגן עלינו.
"הצבא לא שם והמדינה לא שם, ואז את מתחילה להבין מהתקשורת מה קורה, מבינה שלא תוכלי להגן על הילדות שלך ושהסכינים שלנו זה כמו כוסות רוח למת. את מקווה שאם הם יבוא אלינו לפחות שזה יהיה מהיר ובלי להתעלל בנו או לענות אותנו".
"אנחנו צריכים בית"
איך מסבירים לילדות קטנות את המצב ואת המרחק מהבית?
"מסבירים להן שמסוכן כרגע ושהצבא יגיד לנו מתי בטוח לחזור. הילדה שלי מדקלמת את זה לפעמים כשהיא מתגעגעת הביתה, אז אנחנו אומרים ש'נחזור כשהצבא יגיד' אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים ואני חושבת שאף אחד באמת לא יודע".
מה היית רוצה שיקרה עד שיתבהרו הדברים?
"הילדים שלנו צריכים בית וצריכים את המסגרות שלהם, אני מתגעגעת לאפות, אני קונדיטורית, אני מתגעגעת אפילו לכבס, מתגעגעת לשגרה. אנחנו מבינים שיש מלחמה אבל צריך גם לעצור ולחשוב ולהיפגש איתנו, לא היה פה נציג אחד מהממשלה. היו מטירת כרמל ומחיפה אבל לא היה אף נציג ממשלתי ששאל אותנו מה אנחנו צריכים, אפילו לא אחד".
מה היית רוצה לבקש מהם?
"שיבואו וישלחו נציג לכל קהילה של מפונים, שמישהו ידבר איתנו. אפילו כדי שיראו שהם פה, שיש מישהו שדואג לנו, שיש מי שמקשיב".
