בתור ילד בבית ספר דתי בקריית ים שמעון וונדה רק רצה לצייר. בכוחות עצמו הוא למד והתמקצע, וכיום יצירותיו מעטרות את קירות בתי הספר והרחובות בקריות: "לאנשים קשה להבין שעל אמנות צריך לשלם שכר"
שמעון וונדה בן ה-34 הוא אמן רב תחומי, שהיצירות שלו מעטרות קירות ומקומות רבים ברחבי הקריות וכל זאת כשהוא לא למד אמנות דקה אחת בחייו. כלומר הוא לא למד באף מסגרת חינוכית ולא עם מורים פרטיים, הוא לימד את עצמו, לבד, ומילד בבית ספר דתי בקריית ים הוא הפך לאמן שמתפרנס מעבודותיו.
שמעון מגדיר את עצמו כ'אמן פלסטי'. "אני אוהב לגעת בחומר, להתעסק בו ולגוון את הטכניקה, אוהב לשבת בסטודיו ולתת לדברים להפתיע אותי", הוא מסביר ומוסיף: "את יודעת שעד היום שואלים אותי אם אני באמת מתפרנס מזה?".
ובצדק שואלים. המשפחה תומכת או שעדיין מצפים למקצוע אחר?
"היום בהחלט, אבל אם את רוצה להיכנס לעומק הדברים אז זה היה תהליך. הייתי תלמיד בבית ספר דתי בקריית ים, הייתי ילד טוב. הכל היה בסדר רק שלא הייתי תלמיד טוב, החומר לא היה נתפס, הייתי מקשקש הרבה בשיעורים ולאט לאט הבנתי שאמנות זה משהו שאני רוצה אוהב, אז התחלתי להתפתח בכוחות עצמי".
בבית ספר ידעו שאתה מצייר?
"ידעו אבל לא נתנו לזה תשומת לב. למדתי בבית ספר שבו לא היו שיעורי אומנות ויצירה. לא היה מישהו שיכל להגיד שהוא אומן וצריך לפתח את זה, וגם אם היה – להורים שלי לא היו את הכלים לפתח את זה – לא את ההבנה ולא את המודעות. עד היום קשה להם ולאחרים לתפוס שאני לא עובד במשרד או עובד פיזית קשה כדי להתפרנס. אז היום הם מרוצים אבל זה היה תהליך".
"כילד הייתי מצייר במקום לשחק כדורגל בשכונה"
וונדה מסביר כי כבר בבית הספר הבין כי אמנות זה התחום שהוא אוהב והחליט לפתח ולחקור את זה בעצמו. "לא היה יוטיוב בזמני אבל כן היו פורומים והייתי נכנס לאתרים ולומד מהם. אחר כך נכנס היוטיוב, למדתי מיוטיוב. מעולם לא למדתי אמנות במסגרת או ממורים פרטיים, הייתי עצמאי. זה קשור גם לכך שהייתי נער בן לעולים חדשים שמתקשים בדברים בסיסיים פה של היום יום, ואתה צריך לעזור להם ולתווך להם, אז באיזה שלב אתה נהיה הורה להורים שלך, וזה נתן לי את הכוח העצמי ללמד את עצמי.
"למרות שהייתי במגמת אלקטרוניקה המשכתי אפילו לי"ג וי"ד, למדתי הנדסאים, סיימתי בהצלחה והתגייסתי אבל לאורך כל הדרך גם ציירתי. גם כילד לא שיחקתי כדורגל בשכונה, הייתי מצייר".
ומהנדסאי אלקטרוניקה הפכת לאמן, הגשמת את החלום.
"כל הזמן הייתי מצייר, הייתי גם מעצב גרפי, למדתי את כל התוכנות לבד אז עיצבתי וציירתי לבקשת אנשים, עד שבגיל מאוד צעיר, בערך 24, כבר הבנתי שזהו – עשיתי רשימה עם דברים שאני צריך כדי להיות עצמאי, עבדתי לפיה ואז עזבתי את העבודה כשכיר".
"אמנות יכולה לשנות חיים לבני נוער"
בהמשך שמעון טס לארצות הברית כדי ללמוד אנגלית ("היא הייתה טובה אבל רציתי לשפר אותה"), וכשחזר לארץ החל לחפש להתפרנס מהאמנות שלו: "כשחזרתי התחלתי להידפק על דלתות ולהציע לאנשים את השירות שלי. הייתי רואה קיר ומציע לבעלים לשדרג אותו". בזמן הזה הבין כי מדובר בעסק לא פשוט: "תראי, לאנשים קשה להבין שעל אמנות צריך לשלם, ושצריך להתייחס לזה כאל עבודה רצינית תמורתה מקבלים שכר".
אבל אז אתה עלול לא להנגיש אמנות לכולם.
"זו גם דילמה, כי הרי אני גדלתי בסביבה נטולת אמנות. לא הייתי בתערוכה אחת מטעם מסגרת או מהבית, אמנות צריך להנגיש לכולם ובפרט לפריפריה – שיש ממש צורך עם חבר'ה שמחפשים את עצמם. אמנות יכולה לשנות חיים לבני נוער. במרכז יש ילדים שמקבלים שיעורי גרפיטי כבר בגן, גם זה מוגזם, כי כשילד מקבל הכל ככה זה יכול להיראות לו קל מדי.
"זאת הסיבה שעשיתי את הציור במגרש הכדורסל בבית ספר בו למדתי בקריית ים, וזאת הסיבה שבשנתיים האחרונות חזרתי לבית ספר לוינסון ללמד. בעשרה מפגשים בהם ריכזתי את הידע שלי, אני מלמד את היסודות של הציור, רישום, אור וצל, צבע, היסטוריה של האמנות ועוד. אני רואה בזה שליחות. הסייעת שלי בזמנו היא היום מורה למתמטיקה והיא שכנעה אותי ללמד את התלמידים איך לשפר את החיים באמצעות אמנות, לא יכולתי להגיד לא, זה כמו להגיד לא לעצמי".
על אחד מקירות בית הספר לוינסון שמעון בחר לצייר את אגדות הכדורסל קובי בריאנט ומייקל ג'ורדן: "לקחתי שתי דמויות ויצרתי משהו עכשווי, ריאליסטי. רציתי שהנוער ירגיש שהוא על המפה, שיהיה להם נעים להיות שם. אני רוצה שהמקום יתפתח ועוד תלמידים יבואו ללמוד בו. רציתי להראות לתלמידים שגם אני כמוהם, בוגר אותו בית ספר, והנה אני מצייר ויוצר ושזה אפשרי".
את הציור בבית הספר הוא עשה בהתנדבות, ללא תשלום: "אני מאוד מאמין בצדקה ומאמין בצדקה תציל ממוות ובתרומת מעשר, אז שמתי בצד כסף ופניתי לבקש הצעות מחיר לחומרים, המחירים היו אסטרונומיים. אבל אחת מהחברות, בי ג'י צבעים, שמעה על הפרויקט ואמרה שהיא גם רוצה לתרום – הם שמו את החומר, תרמו את הצבעים ברמה הכי גבוהה ואני מאוד מודה להם על זה. את הציור סיימתי בפתיחת שנת הלימודים והוא קיבל תהודה ממש כמה ימים לפני המלחמה".
"אנשים מבקשים שאצייר את הבן שנרצח, זה שובר"
בתקופת המלחמה וונדה לעבוד על פרויקטים מסוג אחר – הנצחה.
איך היצירה בימי מלחמה?
"האמת שאני משותק בתקופה הזאת. יש כאלה שאצלם זה הפוך, אותי זה משתק. ציירתי לא מזמן את אופיר צרפתי ז"ל (שנחטף ונרצח על ידי חמאס, ב"ג) על גלשן, בפרויקט בבית ספר דפנה בקרית ביאליק. ציירתי שם ציור קיר של חיילת מצדיעה וכתוב 'יחד מנצחות' עם דגל ישראל. אני חושב שכניסה כזאת לבית ספר מעוררת תקווה והעצמה. זה משפיע על מאות ובהמשך על אלפים, לצבעים יש כוחות.
"כמה ימים אחרי שציירתי – המנהלת עשתה שם עמדה לזכר אופיר צרפתי שהיה מדריך גלישה, והתלמידים הכירו אותו. הביאו לשם גלשנים אז ציירתי על אחד מהם. אני מקבל כל יום פניה מאנשים שמבקשים שאצייר את הבן או הקרוב שלהם שנרצח, זה נורא קשה. זה שובר אותי. מאוד קשה לי להתמודד עם זה".
מה התכניות שלך לעתיד?
"אני עדיין לא במקום של לעשות רק את האמנות שלי במאה אחוז, כי מעטים האנשים שאומרים לי 'קח תתפרע' אבל יש לאמנות הרבה כוח והשפעה. תראי, מישהי מבוגרת אמרה לי פעם שהגשמתי לה חלום כי ציירתי על הקיר האפור. כשאישה בת שמונים אומרת לך כזה דבר זה סיפוק אדיר, זה מרגש. להיות במקום בו אני יוצר מאה אחוז מה שאני רוצה. ועוד חלום זה לעשות מגרש בכל בית ספר או שכונה בפריפריה, לשנות את האפור".
את היצירות של שמעון וונדה ניתן לראות באתרים שלו, בסטודיו או ב'פירמידה -מרכז לאומנות עכשווית', בכתובת ואדי סליב 30, חיפה.
