התסכול המשותף של נשות המילואימניקים – הוביל אותן להקים פורום כדי להיאבק על סיוע. עדי ושבות, שתיים מנשות הפורום, מדברות על הקשיים והדרישה הלגיטימית מהמדינה אך מבקשות שלא יציגו אותן כמסכנות: "אנחנו חייבות את המעטפת הבסיסית"
כמאה אלף מילואימניקים הם בעלי משפחות, כאלה שהנשים שלהן נאלצות לתפעל את הבית, הילדים והעבודה ללא כל עזרה בעוד הבעל בחזית. הן הקימו את "נלחמות על הבית – פורום נשות המילואימניקים", ומאז הן נפגשו עם שרים וחברי כנסת, ופנו במכתב גם אל ראשי רשויות שדרכן יכול להתחיל הסיוע. "העבודה רבה", אומרת עדי שבת, מקימת הפורום.
הכל החל בפוסט בקבוצה סגורה לנשות מילואימניקים בפייסבוק שהעלתה שבת (36) תושבת קריית ים ואם לשני ילדים (8, 2.5), שבעלה אסף נמצא במילואים מה-7 באוקטובר. מאז שבעלה גויס, היא רואה אותו כל עשרה ימים לזמן קצר.
מה הכי קשה? מה רגע השבירה שלך?
"האמת? הקושי עם הקטן שלי – הוא מאוד ילד של אבא, מאוד קשור אליו. בהתחלה הוא היה שואל כל הזמן 'איפה אבא?', עכשיו זה הגיע למצב שהוא בקושי שואל. הוא היה מתעורר בלילה וקורא 'אבא, אבא' מתוך שינה ובכי, זה משהו ששבר אותי. פה הבנתי שאין לנו ברירה אלא להביא לשינוי בתפיסה. עד עכשיו דיברו על המילואימניקים ולא דיברו על המשפחות, ובשבועות האחרונים מתחיל להיות שינוי. בסוף כל המשפחה מגויסת".
החוויה האישית שלה הובילה אותה לכתוב את אותו הפוסט, בקבוצה שבה נשות המילואים פורקות ותומכות אחת בשנייה. "כתבתי שאנחנו כמעט חודשיים במערכה, שאנחנו שקופות ושצריך להעלות את המודעות כי זה הולך להיות ארוך", משתפת שבת. "מתוך זה יצרתי קבוצת ווטסאפ של נשים שרצו להצטרף. ביום הראשון הצטרפו אלינו עשרות, יום למחרת היינו למעלה מאלף, היום אנחנו כבר 4,000".
מאז שהוקמה הקבוצה, עדי וחברות הפורום האחרות פועלות רבות כדי להעלות למודעות את הקושי של נשות המילואים. הן נפגשו עם שר האוצר סמוטריץ', שר הביטחון גלנט ושר העבודה בן צור, השתתפו בוועדות בכנסות והתראיינו בכלי התקשורת. "אנחנו על זה ממש חזק. תחשבי על העניין הכלכלי – עד עכשיו במערכה הזו קיבלנו מענק של 3,000 שקל. עכשיו נפגשנו עם שר האוצר, הפגישה איתו הייתה ממש טובה, הגענו עם מכתב מסודר לפי בעיות שידענו שצריך לפתור והוא מאוד שמח מכך".
"יש נשים שנשברות, קשה להן"
לפני כשבועיים פרסמו השרים סמוטריץ' וגלנט את מתווה הסיוע למשרתי המילואים, שכולל תגמול חודשי, מענקים חד פעמיים וסיוע נוסף.
אתן מרוצות מהמתווה?
"המתווה מצוין הבעיה שהוא לא עבר החלטת ממשלה. גם כשהוא יעבור, צפוי לקחת זמן עד שהכספים יגיעו ויש לנו המון משפחות שצריכות את זה. יש לנו לא מעט משפחות שהפנינו לקבלת סלי מזון, המצב לא טוב בהרבה בתים וצריך להתייחס לזה".
גם העניין הרגשי לא פשוט – ההיעדרות של הבעל לזמן ממושך כל כך.
"זה עוד נושא שלא מדברים עליו – על העניין הרגשי. קשה לנשים שכבר תקופה ארוכה מתפקדות לבד, יש המון שנשברות וגם הרבה ילדים שחווים רגרסיות אם זה בהליכי גמילה או חזרה לחיתולים, אם זה התנהגות יותר אלימה. אני אישית חווה עם הקטן שלי – הוא מתעורר בבכי בלילה מחלומות. לפי הסקר שעשינו, כמעט 80 אחוז חוו רגרסיה ברמה הרגשית של הילדים".
מכת הפיטורים השקטים
הסקר שעשה הפורום באמצעות חברת המחקר 'מאגר מוחות' מציג נתונים על פגיעה כלכלית ורגשית בקרב משפחות המילואימניקים, אך עדי מתעקשת: "אנחנו לא רוצות שיציירו אותנו כמסכנות, אנחנו לא. אבל כדי שהם יהיו חזקים גם אנחנו צריכות להיות חזקות. תראי, הדרך עוד תהיה ארוכה, אומרים ששנת 2024 תהיה שנת המילואימניקים, אז כדאי לטפל בדברים כמו למשל מוגנות תעסוקתית".
שבת מציינת כי ישנן נשים רבות שפוטרו מעבודתן ונשים שהוצאו לחל"ת ("שזה פיטורים שקטים"). יש גם נשים שמקומות העבודה לא מעוניינים לקבל אותן בגלל שהבעל במילואים. "אנחנו צריכות את ההגנה הזאת", היא אומרת בכאב.
שבת עצמה עובדת כמנהלת תפעול ובעלה איש הייטק. לדבריה, מקומות העבודה של שניהם מאוד מתחשבים ומתעניינים.
מה הלאה?
"יש עוד דברים שצריך לטפל בהם. עכשיו כתבנו מכתב לראשי הרשויות שיכולים להוביל שינוי בעיר שלהם. לרשות מקומית יש יכולת רבה לסייע ויש רשויות שכבר נוקטות ביוזמות, אנחנו כאן כדי לקדם את זה".
לסיכום היא מוסיפה: "חשוב לי שהמילואימניקים יידעו שאנחנו מאחוריהם והכי גאות בהם. אנחנו מבינות את המטרה. זאת מלחמה על הבית אנחנו לגמרי מבינות".
"הפסקתי חוגים כי אני לא יכולה לג'נגל בין הכל"
שבות רענן (30), תושבת יקנעם, במקצועה עורכת דין, נשואה לצור שמשרת גם במילואים מאז ה-7 באוקטובר. לשבות וצור ארבעה ילדים (7.5, 6, 3 ושנה), בהם היא מטפלת לבדה. "הצטרפתי לפורום כי לי נגמר האוויר בגדול", היא מעידה, "יש לי גם איש שעשה המון בבית אז הכל נפל עליי בבת אחת מה-7 באוקטובר. הוא מגיע אחת לחודש לאפטר או ליומיים קצרים בהם מנסים להבין מה עדיף – אם לישון או להיות כולם ביחד".
גם רענן מעידה על חוויה של רגרסיה עם הילדים בעקבות המצב והיעדרות האבא, וההחלטה על שינויים בסדר היום כדי להצליח לעמוד בכל מטלות הבית: "יש פיפי בלילה וילדים שמתגעגעים, יש חוגים שהפסקתי כי הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לג'נגל בין כל הדברים, התחלתי לקנות לחמניות במקום לחם פרוס כי זה חוסך זמן בבוקר. זה דוגמאות קטנות אבל זה מצביע על זה שצריך לשחרר המון. הייתי צריכה להתחיל חצי משרה נוספת אחרי החגים אבל דחיתי את זה עד שבוע שעבר".
איך את מסדרת עם 4 ילדים, עבודה והתנדבות בפורום?
"קודם כל זה קשה. אני עובדת עד השעות הקטנות של הלילה, אני מוותרת על שעות שינה, אבל מאז שהצטרפתי לפורום גדלה לי האנרגיה. משהו במשמעות של ה'ביחד' וזה שאנחנו לא לבד, מנסות לדאוג למשהו טוב, זה נותן כח. מעבר לזה אני נחשפת למקרים ואני מבינה שזה צורך נדרש, לא יכול להיות שנשאיר פצועות בשטח. גם המדינה לא יכולה להרשות לעצמה, אנחנו חייבות את המעטפת הבסיסית".
"מנענו כבר מעל 50 פיטורים"
רענן ממשיכה את דבריה של עדי שבת: בניסיון להתמודד עם פיטורי נשות המילואים, והשאלות על כך בראיונות העבודה, היא קוראת לעגן בחוק איסור פגיעה בהן. בנוסף, היא מספרת על נשים שנקלעו לקשיים כלכליים. הצורך "לג'נגל" בין הבית לעבודה מצריך מהנשים לעיתים לבחור בין השניים, וכך הן מוצאות את מקום העבודה וההכנסה שלהן בסכנה.
"יש פה פגיעה כלכלית, רגשית ותעסוקתית", היא מסבירה. "תחשבי, עשינו כזאת דרך ארוכה בזכויות נשים ואז באה מלחמה ומחזירה אותנו שני עשורים אחורה. מי שעכשיו פוטרה גם לא מצליחה למצוא עבודה כי היא לבד. כמה זמן תימשך המערכה? עוד חצי שנה? זה משפיע על היכולת הכלכלית שלה. צריך לעצור עכשיו ולתת פתרונות כלכליים והגנות בחוק. המדינה צריכה להגיד בצורה ברורה שכל מי שמשרת מגינים עליו ועל משפחתו, לא לזרוק אותנו מאחור".
את מרגישה שלא מעריכים אתכן מספיק?
"התחושה היא שהמשק נכנס לאיזו שגרה ואנחנו נשארנו מאחור, די שקופות. כשנכנסתי לפורום ראיתי מישהי שכתבה שמזמינים אותה לשימוע לפני פיטורים, עניתי לה והתחילו להגיע עוד ועוד פניות. הבנתי שיש כאן אירוע, שיש צורך מהשטח ונשים מאוימות. בשלב מסוים הקמתי טופס פנייה מסודר ויש איתנו עוד 30 עורכי דין שהתנדבו לסייע במיצוי זכויות. מנענו כבר מעל 50 פיטורים בדרך הזאת. יש מאות פניות לפורום. עברנו כבר את ה-300 פיטורים שקטים".
את מדברת על המון מקרים.
"גם אני רציתי לחשוב בהתחלה שמדובר בעשבים שוטים, שזו לא תופעה, אבל ככל שאני רואה את המגמה הולכת וגדלה אני מבינה שיש פה חוסר סבלנות של המשק כלפי נשות המילואימניקים, וזה משהו שאני לא מוכנה לקבל אותו. אנחנו מגויסים כולנו בשביל כל המערכה, כדי שכולם יוכלו לחיות בשגרה, ואז פוגעים במקום העבודה של נשות מילואימניקים?".
יש לך סבלנות?
"אין ברירה. אני לא שואלת את עצמי מתי זה ייגמר אלא איך אני עוברת את זה. יש דברים שלמדתי לעשות כמו לשחרר. אז לא יהיו כריכים מושקעים בבוקר עם פרי חתוך, הם יאכלו את התפוח גם ככה. למדתי גם לקבל עזרה מהשכנים, למדתי לשחרר אבל יחד עם זאת לא להשאיר אף אחת מאחור, זו דרישה שאני דורשת מהמדינה אבל גם מעצמי".
"זה בוער בי בבטן", היא מסכמת. "זה לא משנה כמה דברים חשובים יש, זה הכי חשוב והכי מוסרי. אני רק מקווה שכל החיילים יחזרו בשלום ושנהיה ראויים לכל ההקרבה של הלוחמים, שלא תוך שנייה כל אחד יחזור לסורו, שנבין את הסיטואציה, נתעלה על עצמנו, נבין שאנחנו עדיין בשיאה של מלחמה ונעשה כל מה שצריך להיות חזקים ביחד".
