עם פרוץ המלחמה רונית אוזן מגשר הזיו שבצפון הבינה עם מה משפחתה תאלץ להתמודד. היא עזבה את העסק המצליח והבית מאחור ושכרה דירה בחיפה: "התרגלתי, טוב לי בחיפה"
ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר רונית אוזן נאלצה להניח את מפתחות העסק ליבוא ביגוד והנעלה אותו היא מנהלת ב-15 השנים האחרונות "אוסף פרטי", לעזוב את קיבוץ גשר הזיו שבו התגוררה ולנסוע יחד עם בעלה דורון (יו"ר ועד בתי הזיקוק בחיפה) ושלושת ילדיהם בשנות ה-20 לחייהם למקום מגורים חלופי.
היא גדלה בנטועה, קרוב עוד יותר לקו העימות, אך שום דבר לא הכין אותם למה שעוד יעברו בארבעה החודשים האחרונים, בעקבות המלחמה.
רונית, איפה המלחמה תפסה אותך?
"ב-7.10 הייתי בחו"ל ביוון, ומאז לא חזרתי הביתה מהפחד שיגיעו מחבלים. חזרתי ביום שלישי שאחרי פרוץ המלחמה וישנתי יומיים אצל משפחה באחוזת ברק. משם כבר התפנינו לדירה על חשבוננו בחיפה. יש לי בית קרקע ופחדתי שיקרה אצלנו מה שקרה בדרום. התארגנתי תוך יומיים, חשבנו מהר לאן נלך, מה עושים וכל מה שצריך, ועברנו כולנו עם בעלי והילדים".
הפחד של רונית מהשהות סמוך לגבול התעצם עוד יותר בהמשך. חודש אחרי שעזבה את הקיבוץ, אחיה אייל אוזן נהרג מפגיעת טיל נ"ט שנורה משטח לבנון. אייל ז"ל, תושב נטועה, עבד ביישוב מתת הסמוך, ונורה בעת שהלך לסדר איזה עניין במטעים שלו.
"הוא לא עבד ולא גר שם אבל דקה אחת בה הוא בא לסדר משהו ולקחו לו את החיים", מספרת רונית בכאב. "אחי ז"ל היה אדם משכמו ומעלה, אדם שעבד את האדמה, מושבניק בכל רמ"ח אבריו. יש לו שלושה ילדים שכל כך דאג להם, הוא איש משפחה מסור והוא היה אחד החקלאים הגדולים בצפון. גם היה מאוד דעתן ועשה כל מיני ניסיונות בפירות, היה אדם שכל הזמן תורם ונותן לזולת".
"צריכה לשלם הון ולא מקבלים כלום מהמדינה"
רונית עזבה כאמור את העסק והבית מאחור, את החברים והנוף המוכר, והתמקמה בפרויקט חדש בוואדי סאליב. כעת היא לא מתחרטת, יש לה כבר מחשבות לעתיד והיא אף שוקלת להעביר את החנות שלה למיקום חדש.
השארת גם את הבית וגם את העסק מאחור.
"העסק שלי גם ככה לא יכול היה לעבוד כי אף אחד במצב הזה לא היה מגיע עד לגשר הזיו, ותביני, יש לי לקוחות מכל הארץ אבל במצב מלחמה אף אחד לא יבוא. מעבר לזה, גם השליחים לא הגיעו לגשר הזיו אז לא הייתה לי דילמה בעניין הזה".
אז החלטתם על פינוי עצמי.
"כן, אפילו לא פינו אותנו. גשר הזיו לא מפונה, ומה מבדיל בינינו לבין היישובים שפונו? מטע בננות. את בתי הספר של גשר הזיו כן העבירו ללמוד במוצקין אבל את התושבים לא פינו. אני צריכה לשלם הון תועפות של כסף ולא מקבלים כלום מהמדינה. לא רק שלא מקבלים, גם מורידים לי ארנונה על הבית ועל החנות, כל חודש אני משלמת, זה לא משנה שאני לא גרה שם והעסק לא פועל, החשבונות ממשיכים לרדת כרגיל".
למה החלטתם לעבור דווקא לחיפה?
"בעלי עובד בבתי הזיקוק וזה קרוב אליו. הבת שלי מורה, העבירו אותם ללמד במוצקין, היא צריכה להתחתן עוד כמה חודשים, והחבר שלה עובד ברפאל אז זה גם קרוב. זה הסתדר לכולם".
"אני אוהבת את הבית שלי אבל התרגלתי לחיפה"
רונית אומרת בגילוי כי הם לא יודעים עד מתי יישארו בחיפה, אך בוודאות עד סיום המלחמה, ורק אחריה יחליטו אם בכלל לחזור. "אני לא יודעת מה יהיה אבל אם תהיה מלחמה בצפון, ולא יהרסו להם את כל המנהרות, אין מצב שאני חוזרת לשם. זה לא יקרה, אני לא יכולה לחיות בפחד. אבל תראי, לא הרסו להם מנהרות בדרום אז יהרסו להם בלבנון? אני סקפטית. כרגע אני לא חיה שם ולא נראה לי שאחזור אבל אין לדעת".
נראה לך שתחזרי הביתה לגשר הזיו?
"לא, לא נראה לי. תראי, מבחינת העסק שלי – ככל שאני אעביר אותו לאזור המרכז או לאזור חיפה אני רק אפרח יותר, כי מה שלא יהיה גשר הזיו זה חור, ואם העסק הצליח שם, והוא הצליח תודה לאל, הוא יצליח בכל מקום. אנשים היו מגיעים אליי מכל הארץ, אז זה רק יכול לשדרג אותי אם אעבור למקום אחר.
"אז אני אחפש בית קרקע שיהיה בו שטח לחנות מהבית, אני אוהבת את הפינה שלי. אני לא בקטע של חנויות במרכז העיר, ברחובות או בקניון, ככה גם נופלים. אני עובדת בשטח הבית שלי ובשעות שאני בוחרת. אצלי לא באים בכמויות אלא כל אחת מתאמת ומקבלת את תשומת הלב שלה, אני מייבאת מוצרים מיוחדים ויש דברים שבאים אליי במיוחד מכל הארץ, אז מהבחינה הזאת – אני רק ארוויח אם נעבור".
איך החיים מחוץ לבית?
"התרגלתי כבר וטוב לי, אם היית אומרת לי לפני המלחמה שאני אעזוב את גשר הזיו הייתי אומרת לך שהשתגעת. אני מאוד אוהבת את המקום ומאוד אוהבת את הבית שלי גם השקעתי קרוב ל-300-400 אלף על שיפוץ, שדרגתי את כל הבית והוא בית מאוד יפה. אבל הפחד הכניע אותי, אני לא מסוגלת לחיות תחת איום תמידי.
"היום? טוב לי, הסתדרתי כאן, אני בסוג של מנוחה, יש לי מן אתנחתא בחיים. גם למשפחה זה יצא טוב, הבן שלי משרת בקבע באוניברסיטה וזה קרוב לו ונוח, הבן השני בתל אביב אז הוא מגיע לחיפה, קצת קשה לו עם זה שהחברים בקיבוץ אז הם באים לבקר אצלנו. הבת עם החבר מלמדת במוצקין אז קל יותר, בעלי חמש דקות מהעבודה. בסך הכל יצא לנו לטובה".
מדברים בימים אלו על להחזיר תושבים לבתים שלהם. מה את חושבת?
"אני לא חוזרת, אני אעבור למקום באמצע או משהו, אנחנו נמכור את הבית. הם יכולים לספר סיפורים לאחרים, אני לא אחזור במצב הזה, לא אישאר שם. מי שחוזר לגור שם זו פצצה מתקתקת. יום-יום, שנה שנתיים, זה יתפוצץ להם בפנים. אני לא שפן ניסיונות של המדינה הזאת, את החטופים לא מתאמצים להביא. ותביני, אני לא מפחדת מקטיושות, אני מנטועה במקור, אני רגילה לזה, מה שמפחיד אותי זה הדאונים שנוחתים בגינה. אני 900 מטר מהים, זה יכול להיכנס לי לגינה ואני הראשונה שייכנסו אליה. אותי מפחיד החדירות. וכרגע, בתור התחלה, לא יפחיד אותי כי הכל יהיה כל כך שמור בחצי שנה הקרובה אבל אחר כך? אין סיכוי".
מה היית רוצה שהמדינה תעשה?
"לדעתי זה ביזיון אחד גדול שרוצים להחזיר את תושבי הצפון, המדינה סוגרת עיניים. ואת יודעת מה הבעיה? לא לכולם יש כסף לשכור, אנחנו משלמים המון כסף. המפונים שהמדינה פינתה מקבלים כרגע שיפוי או מלון אבל ברגע שהמדינה תסגור את השלטר ותגיד שאין יותר מלונות ואין יותר סיוע, אז לאנשים לא תהיה ברירה אלא לחזור, והם מסכנים כי הם אנוסים. אני שכרתי מכספי, ואני מקווה שבשלושה חודשים הקרובים יהיה לי צפי מה הלאה".
