מגיל מאוד צעיר חוותה שילה ויינברג את העולם כבת, לא כבן. בגיל 12 אותו ילד אף הצליח לקרוא לתופעה בשם: קוקסינל. הוא החליט להישאר בארון, התגייס לנח"ל, התחתן והפך לאב לשני ילדים. לפני 7 שנים, היא יצאה מהארון ובשנת 2020 פרשה לפנסיה, אז גם סיימה את תהליך ההתאמה המגדרית. היום ויינברג היא חברת מועצת העיר הטרנסג'נדרית הראשונה בארץ. לכבוד חודש הגאווה, ויינברג מדברת על הכל
שילה ויינברג נולדה בן. מגיל 7 הוא כבר ידע בדיוק מי הוא, ובגיל 12 אף ידע להגדיר מהו בעקבות כתבה שקרא בעיתון.
"בתקופה הזו, תחילת שנות ה-70, בעפולה בה נולדתי, אף אחד לא יצא מהארון. לא יכולתי להגיד לאף אחד שאני הומו או לסבית. בישראל לא הייתה קיימת המילה טרנסג׳נדרית, קראו לזה קוקסינל. בזכות הכתבה בעיתון הבנתי כמה דברים: אחד – שאני לא לבד בעולם הזה, שיש עוד בנות שמרגישות כמוני. שתיים – שקוראים לזה קוקסינליות, שלוש – מה אני עושה עם זה? נכנסתי לארון אמרתי בוא ננסה להיות בן. יש לי את הנתונים הטבעיים, כמה קשה זה יכול להיות? הלכתי במסלול הרגיל, התגייסתי לנח״ל ובאוניברסיטה הכרתי את מי שתהיה אשתי. לא סיפרתי לה כלום כי לפני זה הייתה לי חברה וסיפרתי לה והיא אמרה לי 'לא אצלי'. אז למדתי לקח ולא סיפרתי. חיינו יחד שנתיים ואז התחתנו״.
כשהיא לא יודעת עלייך?
״רחל לא יודעת כלום. הבאנו שני ילדים לעולם, חשבתי שאם אהיה מספיק חזקה, הנישואין האלה יתקנו אותי. שתינו עבדנו בחינוך, בהוראה בתיכונים. אחרי 7 שנים שאנחנו ביחד התקבלנו לשליחות חינוכית בבלגיה. בסוף השנה הראשונה שלנו בבלגיה סיפרתי לה, הרגשתי שאני לא יכולה להסתיר. ולמרות השוק הראשוני, היא אמרה לי שכל עוד אני לא מוציאה את זה החוצה, היא מוכנה לקבל את זה. וככה היינו 28 שנים. הייתי בארון ולא הייתי בארון, כי לחלק מהמורים סיפרתי. היו איזה 40 בנות שידעו עליי, וכל אחת שמרה את זה לעצמה. הייתי בארון ומדי פעם הייתי מגיחה ממנו. גם לילדים סיפרתי כשהבת הייתה בי״א והבן היה בכיתה ט׳, אבל אמרתי שלא יקרה כלום״.
"לא נבחרתי בטבעון בגלל היותי טרנסג׳נדרית״
ויינברג, 66, מקרית טבעון, עשתה היסטוריה כשנכנסה בבחירות המקומיות האחרונות למועצת הישוב והפכה לטרנסג'נדרית הראשונה המכהנת כחברת מועצת עיר בישראל. ויינברג, מורה להיסטוריה, ספרות ואזרחות ואקטיביסטית מוכרת בקהילה הגאה ובכלל, נכנסה ברשימת יותר לטבעון, רשימת איחוד של מספר סיעות כשהיא מייצגת את מר"צ.
איך זה מרגיש לעשות שינוי היסטורי, להביא בשורה?
״זה נכון רשמית והיסטורית – אני האישה הטרנסג׳נדרית הראשונה בישראל שנבחרה למועצה ברשות מקומית בישראל, וזה נחמד ובהחלט מוסיף כבוד לקהילה. היה ניסיון בקרית ביאליק לפני כמה שנים, כשדנה נחמני התמודדה ברשימה וראש העיר אלי דוקורסקי תמך בה. אני לא מכירה אותה ואשמח להכיר אותה. לא נבחרתי בטבעון בגלל היותי טרנסג׳נדרית״.
אולי זו הבשורה, שזה לא עניין גדול.
״אני חלק מתוך רשימת איחוד של כמה סיעות, אנחנו עובדים גם עם חוזה חדש שרצים בכל הארץ. הייתי המון שנים פעילה במר"צ ושרה גרינצוויג, היו״ר הקודם של מר"צ בטבעון, רצתה לפרוש וביקשה ממני להחליף אותה. קצת התלבטתי, אני בפנסיה כבר שנה רביעית, בת הזוג יצאה שנה שעברה לפנסיה. התייעצתי עם בת הזוג, הבנו כמה זה יגזול והאם היא מוכנה. כשהיא אמרה כן, הודעתי לגרינצוויג״.
היית צריכה אישור של בת הזוג?
״הזוגיות מאוד חשובה לי. הילדים והזוגיות. אז כן, שאלתי את דעתה והבנו ביחד במה זה כרוך״.
ויינברג, כאמור, פעילה חברתית מאוד נמרצת. היא משתתפת במשמרת מחאת החטופים בטבעון. ביום העצמאות צעדה עם דגלי ישראל ובלון צהוב שנופח בצורה של סמל החטופים. היא עדיין פעילה בתחום החינוך ובחודשי המלחמה הראשונים לימדה באורט טבעון, שם החליפה מורה שיצא למילואים.
נחזור לרגע שנבחרת. התקשורת התפוצצה מכותרות.
״נכון, כל העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה. כולם היו עם הטרנסג׳נדרית הראשונה בישראל. בסך כל המועמדים מהקהילה הלה"טבית נבחרו 22 מכל הארץ, לא עושים על זה כתבה. בנוסף, נבחרו הרבה נשים למועצות. אפילו פה בטבעון, במועצה הקטנה, אנחנו שש נשים. בטבעון יש ועדה גאה כבר שש שנים, זה מעוגן בהחלטת המועצה״.
מה תפקיד הוועדה?
״חינוך והסברה על הקהילה כבר מגיל ילדי הגן. נכנסנו כבר לכמה גנים, חילקנו ספרים. אני מחזיקת תיק הגאווה. ראש המועצה עידו גרינבלום בעד הקהילה הגאה, רואה בה חלק מהיישוב, והתמיכה שלו ללא סייג משפיעה לטובה. אני זוכרת כאשר התאלמנתי הציעו לי לעבור לתל אביב לגור ליד הילדים, אבל אני את התהליך שלי עשיתי באותו בית בו אני גרה משנת 1994. אני גרה בבית של ההורים של שרה נתניהו מהם קניתי את הבית. את כל השינויים שעברתי עשיתי בבית הזה בטבעון״.
סיפרת על שיתוף הילדים. איך הם הגיבו?
״באותו יום זה היה נורא, אחר כך הם הדחיקו את זה. זה לא היה נושא שמדברים עליו בבית. ב-2015 גילו לרחל סרטן, היא הייתה אישה מאוד חזקה, מאוד אהבתי והערכתי אותה. היא ניהלה 7 שנים את בית ספר בסמ״ת בחיפה, אחר כך הייתה מנכ״לית בית הספר חוגים. בסוף השנה הראשונה שלה שם, גילו לה את הסרטן והיא המשיכה לעבוד כאילו כלום, ככה במשך שנתיים. אני לקחתי על עצמי את תפקיד המטפלת והיא נפטרה ב-1 בספטמבר 2017 בבית״.
איך את חווה את זה?
״אני בדיספוריה מגדרית, זה כשהפער בין איך שאני מרגישה לבין האופן בו סומנתי בלידה – גדול מדי. מגיל מאוד צעיר חוויתי את העולם כבת, לא כבן. לכן כשאומרים לי הפכת לאישה, אז לא, מעולם לא הפכתי לאישה, הייתי תמיד. כן עשיתי תהליך של התאמה מגדרית וכן הייתי בתפקיד שהטילו עליי. בשנתיים האלה שרחל הייתה חולה הייתי עסוקה בלטפל בה ולא חשבתי על עצמי. אני לא אשכח שהרופא אמר שמדברים על תוחלת חיים ואני מרגישה נורא. מה זה תוחלת חיים, זה אומר שהזמן קצוב. זה נורא. אני בכלל חשבתי שאמות לפניה, אחד הדברים שיש לטרנסג׳נדרים זה מחשבות אובדניות וגם לי היו. כשהיא נפטרה העוגן שלי נעלם, לקחו את העולם שלי שהיה יציב והפכו לביצה מקושקשת".
"הבנתי שיש כמה אופציות, ביניהן להיפגש עם רחל בעולם הבא"
ויינברג חזרה מיד לאחר השבעה לעבודה ועבדה בכל יום עד הלילה. היא היתה מסתובבת שעות במכונית, רק לא להגיע הביתה. לבית הריק. ואז המליצו לה להיפגש עם עובדת סוציאלית בטבעון שמתעסקת באלמנות והיא החלה בטיפול.
"זה מאוד מאוד עזר לי, כי הגעתי אכולת רגשות אשמה", היא מספרת בפתיחות, "חשבתי שאם הייתי עושה עוד משהו הייתי מצליחה להציל אותה. ארבעת החודשים בשיחות סידרו לי הראש״.
אבל עדיין היית בארון.
״נכון. אחר כך נסעתי לגרמניה ושם באיזה מלון בברלין הבנתי שאני צריכה להחליט לאן פניי. הילדים גדולים, כבר לא צריכים אותי. הבנתי שיש כמה אופציות ביניהן להיפגש עם רחל בעולם הבא. פתרון נוסף, להמשיך לחיות ככה ולקוות שיקרה נס, או לעשות את הנס בעצמי. התחלתי תהליך, סיפרתי לילדים, היה להם קשה, הם חשבו שזה עבר לי. לקח להם כמה שנים טובות, בעצם לקח לנו הרבה מאוד זמן עד שהיחסים הפכו להיות חמים. היה קשה בעיקר עם הבן שלי שמאוד כעס עליי. אבל התחלתי תהליך, סיפרתי בבית הספר. מי שליוותה אותי בכל התהליך הייתה הבת זוג שלי רותי, שהכרנו רחל ואני כבר ב-2013. היא מורה לאנגלית. היינו ידידות מאוד טובות עד כדי כך ששאלו אם זה רומנטי, אבל זה לא היה. לאחר שרחל נפטרה הקשר התהדק ונהיה רומנטי והיא מאוד משמעותית בחיי. היא ידעה עליי מהתחלה כי סיפרתי לה".
ב-2020 פרשה ויינברג לפנסיה ואז גם עשתה את הניתוח התחתון וסיימה את תהליך ההתאמה המגדרית שלה. ב-2021 היא פרסמה ספר בשם ״אתחול״ שיש בו 55 שירים על החיים שלה ועל הדיספוריה ממנה סבלה.
התלמידים שלך ידעו על התהליך?
״כן, בפעם הראשונה שסיפרתי להם הם היו במבוכה שהתחלפה בהרבה מאוד שאלות, בעיקר איך זה נוגע אליהם. כלומר איך אני אתייחס אליהם מעתה ואילך. כמו כן, היו שאלות איך לפנות אלי מעכשיו. אמרתי להם, באותה פגישה ראשונה, שהם ידעו לבדם עם הזמן איך להתייחס אלי ואכן זה קרה. במהלך השנתיים הנוספות שלימדתי הם ראו את תהליך ההתאמה המגדרית שלי מתרחש מול עיניהם. התגובות שלהם היו מכילות, מבינות. אני זוכרת שבסוף כיתה י"א אמרה לי תלמידה שבתחילה הסתייגה, שלימדתי אותה שיעור גדול בסובלנות".
הבן שלך, עמית ויינברג, יצא במופע סטנדאפ עלייך.
״נכון, הוא כתב מופע שנקרא ׳אבא שלי בת׳. שאל מה אני אומרת ואמרתי לו ללכת על זה. תראי, אפילו השתתפתי בפרומו. אגב, בטבעון לא סיפרתי לאנשים, אבל עליי השינוי נראה. אני נראית מאוד שונה ממה שנראיתי לפני 7 שנים. קרה לי כמה פעמים שאמרתי שלום ולא זיהו אותי״.
מה עשית עם כל התמונות הקודמות?
״לא גזרתי. הן בבית".
את מרגישה את האחריות כטרנסג׳נדרית ראשונה במועצה?
״בוודאי. קודם כל אני מרגישה אחריות כשליחת ציבור. אני מקווה שהדור הצעיר של הקהילה הגאה יהיה בכנסת. אני מנכ״לית עמותה של טראנסיות, אני פוגשת אנשים שאשמח שיהיו בכנסת״.
את מרגישה שהחברה כבר נירמלה את הקהילה הגאה?
״לא, לא לא. אני חושבת שהקהילה הגאה תחת מכבש של לחצים מאוד גדול בישראל. העובדה שיש בישראל את מפלגת נועם שנכנסה לכנסת, מבחינתי זה איום על אורח החיים שלי, חד משמעית. או ארגון כמו בוחרים משפחה שלפיו יש רק צורה אחת של משפחה, זה איום כלפי״.
מה באת לעשות בפוליטיקה המקומית בטבעון?
״אני רוצה שהחינוך בטבעון יהיה טוב, התברואה תהיה טובה, הביטחון יהיה טוב, שלבני נוער יהיה מה לעשות, שתהיה תעסוקה בסביבה. אני רוצה שהצביון הכפרי יישאר. אם הייתי רוצה עיר הייתי עוברת לחיפה או תל אביב״.
