את מרחבי הדשא בקיבוץ דן ואת הטבע הירוק בשלומי הם החליפו ברב קומות, שאמנם משקיף אל הנוף הכי יפה בארץ, אבל לא מצליח להשכיח את הגעגועים לתחושה של בית. 8 חודשים חלפו מאז שפונו מביתם והבלבול, תחושת התלישות וחוסר התקווה עדיין מערערים אותן. לפני חצי שנה ראיינו שלוש משפחות מפונות, והשבוע חזרנו לשמוע מה חדש והכי חשוב, האם הן יחזרו הביתה

אודיה שווץ, בתיה גלעדי פרסום: 15:30 - 24/06/24
משפחת מצוינים | צילום: רדיו חיפה
משפחת מצוינים. מפונים מקיבוץ דן למלון דן כרמל | צילום: רדיו חיפה

חצי שנה הם חיו כפליטים במלון דן כרמל, בסוויטה יחד עם שלושת ילדיהם, אבל אז הגיע הרגע בו הבינו שהם חייבים לראות את הבית בקיבוץ למרות הסכנה. בנוסף, הגיע הזמן למצוא דירה חדשה, כי עם כל הכבוד לשירות הנפלא במלון – ועל פי דבריהם הוא אכן היה כזה – הזמניות הפכה למשהו קבוע והם שכרו דירה לשנה בחיפה, ממש קרוב למלון, כדי שהילדים ימשיכו ללכת לאותם בתי ספר בסביבה שבאופן יחסי כבר מוכרת להם.

באנו לבדוק מה שלום לאוטה ומתי מצוינים שפונו למלון דן כרמל עם שלושת ילדיהם, דורון יעלה ונעמה, והפכו לשוכרים חדשים בעיר, עם גיחות מבוקרות לבית בקיבוץ דן ״כי הילדים זקוקים למרחבים שלהם ובאזור שלנו למרות הפינוי, פחות מסוכן כרגע״, מסביר מתי ומוסיף,  ״אחת לכמה זמן אנחנו קופצים הביתה. בהתחלה פחדנו להגיע, אחר כך זה היה לכמה שעות, אחר כך ללילה, עכשיו זה כבר לכמה ימים״.  

לא פוחדים? 

״יש שגרת מלחמה שלא משתנה כבר כמה חודשים. יש שינוי בתדירות, אבל איכשהו קיבוץ דן לא מטווח, אפשר להגיד שלנו יש מזל״.

מתי נשברתם ונסעתם בפעם הראשונה?  

״בפסח. הילדים לא רצו לעשות שום דבר מלבד להיות בבית. אין ספק שזה סיכון. הבומים מסביב כל הזמן, אבל זה בעיקר ירי של כוחותינו. אז פעם בכמה שבועות אנחנו נוסעים לבקר. יש פה בעיקר אנשי כיתת כוננות, משפחות של חקלאים. הפעם האחרונה שהמשפחה הייתה שם זה כשאני הייתי במילואים באזור. מתחילת המלחמה אני במילואים און אנד אוף כזה״. 

"עד ל-7 באוקטובר חיינו עם חיזבאללה על הגדרות, ראינו אותם אבל חיינו בתחושה שצה״ל פה ושהסיכון מחושב. באותה שבת קיבלנו בעיטה לפנים. אם הסיפור יגמר בהסכם אנחנו לא נשאר בצפון ואנחנו לא לבד. תהיה כאן נטישה המונית"

מתי עזבתם את המלון?  

״בפסח. הבנו שהילדים ממש זקוקים לבית, אז שכרנו דירה לשנה, ונראה מה יהיה. נשארנו בסביבה של המלון, המיקום היה חשוב כי לא רצינו להתנתק מהקהילה״. 

הקהילה נשארה במלון, נשארה מחוברת? 

״מעטים מאוד. תראי, יש משהו במערכת קיבוצית שהיא מאוד מורכבת ומספקת את הצרכים מגיל אפס ועד גיל 120, וכשאומרים 'קהילה' לא מצליחים להבין את כל המכלול שקהילה מספקת. הקהילה מתחילה להתפורר, זה משהו שמדברים עליו. היו לנו זוגות צעירים שהיו בשלבי קליטה והם הודיעו שהם מוותרים, היו כאלה שנתקעו עם בניה כי אי אפשר להתחיל לבנות, אז הם תקועים עם שטח ומשכנתא ואי אפשר להתקדם. גם אנחנו תקועים, אנחנו חיים חיים כפולים. הבנו בפסח שהילדים זקוקים לבית, זה פשוט כל מה שהם רצו. תראי, אם היינו בבית הילל וצפונה או מערבה לא היינו באים. מה שכן, באזור שלנו יש הרבה שריפות״. 

מסוגלים לתכנן תכניות לעתיד הקרוב?  

״הילדים לא רוצים להישאר יותר בחיפה, מבחינתם הם רוצים לחזור הביתה, זה לא יקרה כמובן. אנחנו די חסרי אונים. הילדים רגילים לאווירה כפרית, לרוץ מבית אחד לשני, אנחנו רוצים לתת להם את זה אבל הנוודות לא פשוטה לנו. עברנו בהתחלה למשפחה, אחר כך סאבלט, אחר כך מלון ומשם לדירה ואנחנו שואלים עוד כמה דירות נעבור? לעבור דירה זה להעביר ציוד, לא פשוט. עד ל-7 באוקטובר חיינו עם חיזבאללה על הגדרות, ראינו אותם אבל חיינו בתחושה שצה״ל פה ושהסיכון מחושב. באותה שבת קיבלנו בעיטה לפנים. אם הסיפור יגמר בהסכם והמצב יישאר כמו שהוא, אנחנו לא נשאר בצפון ואנחנו לא לבד. תהיה כאן נטישה המונית. המצב מורכב, למה בכלל שהם יחתמו איתנו על הסכם ואם כן מה הוא שווה?״. 

מה אתה מצפה שיקרה?  

״הכניסה של חיילים ללבנון הופכת לי את הבטן, אבל הזנחה של 20 שנה מותירה אותנו ללא ברירה. הם התאמנו ב-20 השנים האחרונות ויש להם יעד מאוד ברור, ואם לא תהיה מכה כדוגמת לבנון השנייה ויותר עוצמתית ממנה, אין לנו מה לעשות בצפון. זה פשוט לחכות ל-7 באוקטובר הבא". 

יש לך מסר להעביר?  

״אנחנו באמצע יוני ואני לא יודע איפה הילדים ילמדו בשנה הבאה. אני לא רואה איך שנת הלימודים נפתחת בצפון. אנחנו רוצים להיות ליד הקהילה אבל החברים די התפזרו. מה שמאחד את הקהילה כרגע זה אירועים שאחת לכמה זמן עושים כדי שניפגש, או כשיש ישיבה. יש משפחות שכבר עברו לחו״ל, חלקם עם כרטיס פתוח. אם להעביר איזה מסר, אז העיקרי הוא שאנחנו חיים בחוסר ודאות שרק הולך וגדל, גם תחושת התלישות וחוסר התקווה מערערים אותנו מאוד. ואנחנו מפונים, יש לידנו קו יישובים לא מפונה, למשל נאות מרדכי, שהם כל הזמן בטווח ולא ברור איך לא פונו ועד כמה זמן זה יכול להחזיק״.

משפחת פרץ. מפונה משלומי למלון דן כרמל | צילום: אלבום פרטי
משפחת פרץ. מפונה משלומי למלון דן פנורמה | צילום: אלבום פרטי

"היום אנשים צריכים יותר עזרה, הם יותר חלשים, בהתחלה כולם היו גיבורים" 

שירלי פרץ פונתה מביתה בשלומי לפני שמונה חודשים וכעת היא מתגוררת עם בעלה ושלושת ילדיה במלון דן פנורמה. בימים הראשונים לשהותה במלון היא התראיינה ל"רדיו חיפה" והיתה נחושה לחזור לשלומי. 

גם לנה בלינקר עשתה מסלול דומה – פינוי מהבית בשלומי לטובת חדר במלון ביי ויו – וכמו פרץ, גם היא לא היססה אז כשנשאלה האם תחזור הביתה. היום שתיהן התרגלו לחיים בחיפה, מתכוונות לשכור כאן דירה, כל אחת עם משפחתה ואין להן מושג מתי יחזרו הביתה, לשלומי. 

פרץ, את עדיין במלון. לא קשה? 

"עדיין וזה קשה מאוד, אבל מחפשת דירה להשכרה, עם חמישה חדרים, מרפסת ושכירות נורמלית. אני מוכנה לחתום חוזה לשנה". 

ומה לאחר שתסתיים השנה? 

"אני חושבת שלא אחזור לשלומי אי פעם. אני חושבת שאנחנו יותר מדי זמן מחוץ לבית. אנחנו כבר מכירים דברים אחרים, מתרגלים לחיי העיר. אין דיבור על הצפון ועל המפונים, בדרום עד שהחזירו את התושבים, כל יום דיברו עליהם". 

התרגלת לחיפה? 

"אני מאוד אוהבת את החיים פה. בעלי עובד פה בחיפה, אז מבחינתו נוח לו וטוב לו. מה שיש בשלומי ואין בחיפה זה טבע, יש אנשים טובים שאף אחד לא זר לך, יש חמימות. יש בחיפה הרבה אופציות להתקדם קדימה, חינוך ברמה יותר גבוהה, את נותנת לילדים שלך יותר אופציות ממה שאת קיבלת. גם עבודה, את יכולה לממש את עצמך ולא להתפשר כמו בשלומי. פה אני יכולה לבחור מה אני רוצה ומה טוב לי". 

והילדים, עדיין באותן מסגרות? 

"ריף בן 3 ואין לו בינתיים מסגרת לשנה הבאה. אני לא יודעת מה נעשה. הוא היה עד עכשיו בהוד הכרמל ואין להם מקום לשנה הבאה ואני צריכה לחפש לו גן עירייה. בראש אני עדיין לא שם, לא רואה את עצמי מנתקת קשרים עם החברים שלו בגן ועוד לא ממש חשבתי על זה".  

פנית לעירייה? 

"כן אבל אני לא רוצה מקום אחר. אם היו אומרים לי בינואר שאנחנו נשארים בחיפה, הייתי רושמת אותו לגן עירייה, אבל רשמתי אותו בשלומי כי כך התבקשנו לעשות, כי חשבו שנחזור הביתה. בחודש שעבר הבנו שלא חוזרים ואמרו לנו להירשם בחיפה. ההרשמה החלה בינואר וכבר אין כל כך אופציית בחירה. זה פשוט סיוט. בהוד הכרמל כבר התחברתי. אני עדיין עובדת על זה שיהיה מקום. הם מדהימים. שני הילדים האחרים במסגרות". 

מה עם עבודה?  

"אני עובדת מועצה ואחראית על הקהילה, וממשיכה את זה גם במלון אבל אני מחפשת משהו בניהול. אני באה מעולם החינוך ובשמונת החודשים האחרונים אני כמו מפיקת אירועים, חינוך ורווחה". 

ביקרתם בבית בשלומי? 

לא, אני לא יכולה להיכנס עם הילדים לשם, ולא אשאיר אותם פה, אם חס וחלילה יקרה לי משהו". 

אז מה את עושה כל היום? 

"בשבתות יוצאים, מטיילים עם ילדים, זה זמן שלנו עם המשפחה. במהלך השבוע אני מרגישה את סיר הלחץ, עם הילדים בחדר או שניים, אין רגע נחת ולבד. זה נורא. אני מרגישה שאיפשהו שכחו אותנו. בהתחלה היה לנו הכל – סיוע, עובדת סוציאלית, אז עוד באנו עם חוסן מהבית – היום אנשים צריכים יותר עזרה, הם יותר חלשים, בהתחלה כולם היו גיבורים, היום כבר לא כל כך עוזרים". 

נשפחת בלינקר מפונה משלומי למלון ביי ויו | צילום: אלבום פרטי
נשפחת בלינקר מפונה משלומי למלון ביי ויו | צילום: אלבום פרטי

"איך אפשר להגיד 'נפלא שהמפונים במלון'. אני לא בחופש, אני במלחמת הישרדות"

כשמשפחת בלינקר, הורים ושלושה ילדים, הגיעה למלון ביי ויו לפני 8 חודשים הם התגוררו בחדר אחד וזה לא היה פשוט בכלל. לאחרונה מצאה המשפחה דירה להשכרה והיא אמורה לעבור אליה באוגוסט הקרוב בתקווה שזה מה שישפר קצר את המצב ואת ההרגשה. בינתיים, הבית החדש שלהם בשלומי, זה שהם עברו אליו ממש לפני פרוץ המלחמה, נפגע מאחת ההפצצות ונגרם לו נזק. 

"מצאנו דירה במרכז הכרמל כי רצינו להישאר במקום מוכר בלי עוד שינויים, לשמור על שגרה שהתרגלנו אליה", מספרת לנה בלינקר, "הילדים לומדים בדוד ילין וימשיכו לשנה הבאה. אני יודעת שיש תזוזה של מפונים, חלק יצאו לדירות, חלק מתלבטים, חלק במודעות ממשיכים להישאר כי סך הכל לא רע להם". 

ביקרת בבית בשלומי ומה ראית? 

"הגעתי לבקר ועדיין מבקרים מידי פעם. רצינו להביא את בגדי הקיץ, לאוורר את הבית קצת, להרגיש קצת לראות שהכל בסדר. אנחנו עדיין ממשיכים לעשות את זה. הבית נפגע מהדף, חלונות נשברו ותריסים גם. נחכה לסוף המלחמה כדי לשפץ. זו בעיה גדולה, כי זה בית שבנינו חדש וזה פשוט כאב לב". 

בית משפחת בלינקר בשלומי שנפגע מהדף | צילום: אלבום פרטי
בית משפחת בלינקר בשלומי שנפגע מהדף | צילום: אלבום פרטי

התרגלת לחיפה? 

"אין לנו חברים בחיפה, אבל אנחנו בקשר עם חברים משלומי. יש שגרה, כן יוצאים למסעדות כדי לגוון. בסופי שבוע אנחנו מטיילים בין חברים למשפחות כדי לא להיות במלון. הנוחות שהיתה בהתחלה כבר לא קיימת, זה קשה. הייתי מאושפזת בחודש מאי, כנראה בגלל תזונה לקויה וההבראה זה תהליך ארוך. אני בהתאוששות ועוד צריכה לעשות בדיקות. עברתי שברון". 

שכרתם את הבית לשנה? 

"כן, אנחנו לא רואים אופק בכלל מתי יתאפשר לחזור. לא רואה אם בכלל ומתי. אם עכשיו יחזירו אותנו, אני צריכה לעשות שיפוץ ולגור בינתיים במקום אחר". 

מה עם עבודה? 

"עבודה ברוך השם עובדים מהמחשב והכל בסדר, יש שגרה, לפחות ואנחנו מסודרים. אבל אנחנו מרגישים געגועים. גם הילדים מאוד מתגעגעים לתחושה של בית, אנחנו לא יודעים מתי יהיה בטוח לחזור, אם בכלל. אנחנו מנותקים. יש תחושה שהמדינה לא באמת רואה ודואגת. איך אפשר להגיד 'נפלא שהמפונים במלון'. אני לא בחופש, אני במלחמת הישרדות. זה ניתוק".