החברות הכי טובות, זיו פרנקל ולין דפני ז"ל, עשו הכל יחד מאז כיתה א'. גם למסיבה ברעים הן ירדו יחד לחגוג את יום הולדתה של מוריה רביב ז"ל, וכולן מצאו את מותן בנובה. השבוע הונצחו פרנקל ודפני על ידי אמן הגרפיטי בנצי ברופמן שצייר אותן מחייכות על קיר בקרן הרחובות ש"י עגנון ומנשה קדישמן בקריית מוצקין
זיו פרנקל ולין דפני היו החברות הכי טובות מכיתה א׳, אז הכירו בבית הספר היסודי של קיבוץ עין המפרץ, הן למדו יחד גם בחטיבה ובתיכון בבית חינוך אופק בקיבוץ עברון. החברות הזו נמשכה גם בצבא ולאחריו, בטיול הגדול שעשו יחד לדרום אמריקה.
גם כשחזרו מהטיול בחודש מאי 2023, המשיכו השתיים במסלול דומה והתחילו לעבוד כמלצריות. הן נשארו מחוברות לקבוצת חברים גדולה שהכירו במהלך הטיול, חסכו כסף ויצאו לטיול נוסף באתונה ולאחר מכן בסיני.
ביום שישי, 6 באוקטובר האחרון, יצאו הבנות למסיבה ברעים יחד עם מוריה רביב, תושבת קרית מוצקין גם היא שחגגה יום הולדת, שם נרצחו באכזריות ביחד. פרנקל ודפני נקברו זו לצד זו בבית העלמין בקיבוץ עין המפרץ, בגיל 22.
זה לא המפגש הראשון של האמן בנצי ברופמן עם משפחות שכולות של נרצחים וחללים מאותה שבת שחורה. אולי זה קשור לכך שהשתתף בעצמו במסיבה ברעים, והספיק לעזוב אותה יום לפני. ברופמן צייר מאז תחילת המלחמה למעלה מ-100 דיוקנאות של נרצחים והרוגים, ואת הפנייה לגבי הציור של השתיים הוא קיבל מאמה של פרנקל, שהתקשרה אליו לאחר שראתה ציור שצייר של שני גבאי ז"ל.
"הקשר נוצר ומיד נוצר חיבור עם ראש העיר ציקי אבישר ועם עדי מהחי פארק וכולנו בכינו בפגישה", מספר ברופמן בדמעות, "זה לא מובן מאליו, פגישה אצל ראש עיר היא בדרך כלל פרקטית ועניינית אבל זה היה שונה וקשוב ויעיל. ישר הכינו קיר לצורך העניין, בקצה הקיר של החי פארק. הם ממש מחקו את 'חי פארק מוצקין' מהקיר. אגב, אמא של זיו גרה ממש מול הקיר. ואז התחיל המסע ביני לבין ההורים, וכשאני אומר מסע אני מתכוון לזה".
ספר לי על זה.
״זה קודם כל להרגיש, אחר כך לבחור את התמונות, אחרי זה ערכתי גם סרטון ורק אז הבנתי שבכל התמונות הן מחייכות. המשפחות לא ביקשו סקיצה, הן פשוט סמכו עליי. התחלנו לצייר ביום חמישי בבוקר כשהעירייה המשיכה לעזור וגם החי פארק כמובן. קיבלנו עזרה רבה מסביב. ההורים של זיו ולין הגיעו והיו איתי בכל השלבים. האבות החזיקו לי את הסולם, הם ממש סייעו בכמה שלבים, והאמהות ירדו כל הזמן עם צידה חדשה ומים כדי שלא נתייבש. אנשים עצרו וצילמו ובכו והתרגשו והיה מישמש של דינאמיות. אני הרגשתי בזמן הזה שאני בכלל לא צייר, העובר אורח הוא לא שכן, ההורה הוא לא הורה אלא אנחנו צינורות שלהם".
כמה קשה להתעסק בהנצחה בכל החודשים האחרונים?
"תראי אם לא היו תוצאות חשובות שכל מי שיעבור שם יראה את היפהפיות האלה, אז הייתי יותר שרוט. אם לא הייתי יודע שסבא וסבתא של לין התקשרו אליי בשבת כדי להגיד לי שהחייתי להם את הנכדה, אז אולי. זה לא פשוט להתמודד, אבל כשיודעים שזה עוזר לבנות להשמיע את קולן ואז להורים, אז אי אפשר להיות עצוב. הרבה אומרים לי שאני צריך טיפול אבל אני לא צריך. זה הטיפול שלי, הציור".
