במהלך השירות הצבאי, הפכו רוני אטיאס ויובל בן יעקב לזוג. את השבת של שמחת תורה הם סגרו יחד במוצב יפתח ליד זיקים. הם הסתתרו במיגונית עד לרגע שהיא רצה לחפ"ק עם הכפכפים שלו לרגליה והוא רץ יחף ובפיג'מה להדוף את המחבלים בש"ג. זו היתה הפעם האחרונה שהם היו יחד. "אני גאה בו, על האדם הטוב שהיה, על האושר שהפיץ ועל הגבורה שלו, עם כמה שהיא כואבת לי", היא מסכמת שנה בלעדיו
זו היתה אהבה בוסרית, כזו שצמחה מגניבת רגעים קטנים של אושר. רגעים פשוטים כמו קניית חפיסת שוקולד בשק"ם, או אכילה משקית במבה משותפת בפינה חבויה בבסיס. רוני אטיאס היתה כבת 19 כשהתאהבה ביובל בן יעקב שלנצח יישאר בן 21.
הם שירתו יחד בגדוד 77 של חטיבה 7 במוצב יפתח ליד זיקים, קילומטר מהגבול עם רצועת עזה. היא סמלת המבצעים והוא אחראי קשר בחפ"ק של מפקד הגדוד. היא מעכו, הוא מקיבוץ כפר מנחם בשפלה והמרחק הגיאוגרפי, בנוסף לעובדה שהם היו יוצאים לסופ"שים "הפוכים" – כשהיא היתה יוצאת הביתה, הוא נשאר בבסיס ולהיפך, גרמו לדייטים הקטנים והגנובים שלהם להיות מיוחדים. מבן זוגה למדה אטיאס איך להיות מאושר מהדברים הכי פשוטים והשמחה שלו היתה מדבקת.
שניהם סגרו חג בבסיס כשאזעקות צבע אדום פילחו את האוויר בבוקר ה-7 באוקטובר 2023. ״כל אחד היה בחדר שלו ונפגשנו במיגונית של הבסיס", מספרת אטיאס, "היינו עם כל החבר׳ה מהגדוד, אפילו עשינו סלפי משותף עם עוד חברים ודיברנו על מה הולך להיות במוצב, עדיין לא הבנו מה קורה, חשבנו שזה רק רקטות. אחרי 20 דקות אחד החיילים קיבל קריאה להגיע בדחיפות לחמ״ל ואני הצטרפתי אליו כדי לעזור. יובל לא רצה שארוץ יחפה ונתן לי את הכפכפים שלו".
"אסור היה לי להגיד לאחותו שהוא פצוע אז עניתי שהכל בסדר, שלא תדאג ותסמוך עליי"
כבר בדרכם לחמ״ל נשמעה בכריזה שנידרשת כיתת כוננות לש״ג. היא עדיין לא הבינה מה זה אומר, בן יעקב כבר הבין שיש חדירה של מחבלים לבסיס וככל הנראה מתנהל קרב. הוא לא היסס לרגע. בפיג'מה, יחף ועם נשקו האישי הוא רץ אל שער המחנה כדי למנוע מהמחבלים לחדור אליו.
"הוא נלחם שם וגם נפצע שם״, מספרת אטיאס, ״הצליחו לפנות אותו לבית החולים באשקלון. הרופא שהיה ברכב ניסה לטפל בו, אבל היה מאוחר מדי ויובל נפטר בדרך לבית חולים״.
ובכל הזמן הזה את לא יודעת מה קורה איתו?
"כבר ידעתי על כל המצב בגזרה, ועל יובל ידעתי שהוא פצוע ובהכרה בדרך לבית חולים. אז הייתי רגועה, אמנם הוא נפצע, אבל עדיף שלא יהיה פה עם כל הבלאגן מסביב. בעצם, מאז שהוא פונה, אף אחד לא ידע להגיד לי מה המצב איתו. כל הזמן ניסיתי לקבל עליו מידע, רק בלילה ממש מאוחר הודיעו לי. בסביבות 20:00 בערב אחותו שלחה לי הודעה ושאלה מה קורה ומה עם יובל. אסור היה לי להגיד לה שהוא פצוע אז עניתי שהכל בסדר, שלא תדאג ותסמוך עליי. אחרי שעה וחצי בערך היא סימסה לי שהגיעו קצינים הביתה, שהוא נהרג".
אטיאס היתה לבדה כשהיא קיבלה את הבשורה הנוראה. היא חשבה שאתל, האחות הגדולה של יובל, קצת היסטרית ולא מבינה. היא שאלה את הקצינים אם זה נכון ואף אחד לא ידע לתת לה תשובות. "התקשרתי אליה עוד הפעם והיא אמרה לי שהגיעו קצינים לבית שלהם והוא נהרג. הרמתי את הראש וראיתי את אחד החובשים מהגדוד שליווה אותי במשך כמה שעות טובות עד שהוציאו אותי מהמוצב, הוא ועוד חברה. בסביבות 1:00 בלילה פינו אותי לאשקלון ושם חבר טוב של יובל לקח אותי אל הקיבוץ ובעצם אחרי זה הייתי חודשיים רצוף בבית".
מה את יודעת על הרגעים האחרונים של יובל, על הקרב שלו עם המחבלים?
"היה קרב מאוד קשה בש"ג, גם המש"קית ת״ש שלנו נהרגה בקרב הזה. הם נלחמו שעה פלוס. האמת שהעדפתי לדעת כמה שפחות, היה לי מאוד קשה לחשוב על הרגעים האלה. עדיין אני לא רוצה. יש לי ממי לקבל מידע אבל אני לא רוצה, זה קשה מדי. הרגעים האחרונים שלנו ביחד היו במיגונית כשאמרתי לו שאני הולכת לחמ״ל. בהתחלה הוא לא רצה שאלך, אמרתי לו שזו לא שאלה בכלל, הוא השתכנע ונתן את הכפכפים שלו, חיבוק ונפרדנו".
בחודשיים בהן נשארה אטיאס בבית, הצבא ,שהקים מערך טיפולים קבוצתיים ופרטניים לכל החיילים שהיו ב-7 באוקטובר, יצר איתה קשר. הם הבינו שהיא צריכה זמן כדי להתאושש והעמידו לרשותה עזרה ושיחות עם קב"נים, שעזרו לה להתמודד.
איך הסביבה החברתית מתמודדת עם זה?
"בהתחלה היה לחברים המשותפים מהצבא מאוד קשה לגשת אליי, אבל הם התגברו על זה מהר. לחברות מהבית לקח קצת יותר זמן, הן לא ידעו איך להכיל את זה בכלל. לקח להן זמן לדעת איך לפנות אליי, אבל בסוף גם הן הצליחו. סיפרתי להן מה אני מרגישה, אמרתי שאני מבינה שזה אולי מבהיל אותן ומאותו רגע משהו השתחרר והן הרגישו יותר בנוח לדבר איתי. והמשפחה זו המשפחה, תמיד הייתה שם".
איך הצבא מטפל בבנות זוג של חללים?
"אצלי מאוד הכירו והכילו הכל וגם קיבלתי טיפולים פסיכולוגיים. זה נתן מעטפת נכונה".
יצא לך לדבר עם עוד בנות שאיבדו בן זוג במלחמה?
"בטח, יש עמותה בשם 'הותיר אחריו חברה' שדואגת ללוות את החברות השכולות מהיום הראשון. העמותה נותנת לבנות תמיכה נפשית, טיפולים פסיכולוגיים וגם טיפולים קבוצתיים לפי אזורי מגורים של בנות במצב שלי. יצא לי להכיר חברות מאוד טובות והיום אנחנו חבורה מאוד מגובשת, גם היינו יחד בטיול בחו״ל. פעם בשבועיים אנחנו נפגשות כל החבורה עם שני מטפלים ומדברים על הכל – עלינו, על הסיטואציה, על העולם ואת מבינה שמה שאת מתמודדות איתו זה מה שהיא מתמודדת איתו וזה הופך להיות טיפים ועזרה בכל מיני דברים. הפכנו לחברות טובות, אנחנו כל הזמן אומרות שהלוואי ולא היינו מכירות, אבל איזה כיף שהכרנו. זה אחר להיות עם בן אדם שממש מבין אותך".
מה היית אומרת לבנות אחרות שעוברות אובדן?
"יש לי הרבה מה להגיד אבל אני יודעת שבהתחלה לא משנה מה אומרים לך, וזה נשמע קלישאה. את לא רואה את הרגע הזה שתחייכי, אבל בסוף זה יקרה. בסוף את תחזרי להיות מאושרת ואת תלמדי לשלוט בכאב ולא הוא בך".
"אני צריכה להמשיך את הדרך שלו, גם בשבילי, כדי להיות אדם טוב ומאושר וגם בשבילו"
השנה שעברה מאז אותה שבת שחורה נעה במנעד רחב של רגשות. לפעמים נדמה לה כאילו עברה רק דקה ומצד שני, השנה הזו כמו נצח בשבילה. שנה שהיה בה הכל – בכי וכאב קיצוני וגם צחוק היסטרי. "פתאום את מגלה אנשים מסביבך, אנשים שלא חשבת שיהיו שם בשבילך והם הפכו לחברים טובים שלך", היא משתפת, "ואת מגלה גם צדדים חדשים בעצמך וגם במשפחה שלך ובכל העולם בעצם. ואת מבינה איך החיים משתנים בשנייה, אבל בסוף מצליחים להרים את הראש. זה קשה, זה לוקח זמן, אבל בסוף זה קורה. במקום להתמקד בשאלות למה זה קרה לי ולמה איבדתי אותו ולמה הוא הפסיק לחיות, אני מתמקדת בלהגיד תודה. תודה שזכיתי להכיר, להיות חלק ממנו וזה מאוד מרים. אני חושבת שכל מי שחווה את זה מבין בסוף".
אילו רגעים הכי זכורים לך ממנו?
"בגלל שרוב הזמן שלנו ביחד היינו ביציאות הפוכות, הוא היה סוגר שבת כשאני בבית וכנ״ל הפוך, אז רוב הרגעים הכי זכורים הם הדייטים הקטנים שהיינו עושים לעצמנו, כמו לקנות בשק"ם שוקולד, כמה חטיפים ומשהו לשתות ולעשות לנו דייט באיזו פינה נידחת בבסיס ופשוט להיות ביחד. שם נוצרה ביננו אהבה, ברגעים הכי פשוטים עם במבה ביד, ופשוט להיות ביחד".
מה היית רוצה שידעו על יובל?
"הייתי רוצה שידעו שאפשר להיות שמח ומאושר גם מהדברים הכי קטנים, בדיוק כמו שהוא היה. בדיוק כמו שהוא היה. הוא לא היה בן אדם של דברים נוצצים וגדולים ובלאגנים כדי להיות מאושר, הוא היה מאושר מעצם היותו חי. הוא פשוט היה שמח והשמחה שלו הייתה מדבקת. כל מי שישב איתו צחק, החיוך שלו היה מדבק. שידעו שפשוט אפשר להגיד תודה על מה שיש ולהיות שמחים, החיים באמת יפים גם כשקשה. יובל היה מאושר מעצם זה שיש לו משפחה וחברים ואני נאחזת בזה. אני צריכה להמשיך את הדרך שלו, גם בשבילי, כדי להיות אדם טוב ומאושר וגם בשבילו בשביל הזיכרון שלו".
היו לכם תוכניות לאחרי הצבא?
"היה לנו תכנון לטוס לדרום אמריקה יחד, זה היה חלום משותף אבל אני אגשים אותו לבד. יותר נכון עם עוד חברה. חשבנו גם שאחרי הטיול נגור ביחד כי אנחנו גרים באזורים שונים של המדינה ופשוט לבנות את החיים ביחד".
יש משהו שהיית רוצה שנזכור בקשר אליו?
"שאני גאה בו, על האדם הטוב שהוא היה ועל האושר שהפיץ. על הגבורה שלו, עם כמה שהיא כואבת לי אני גאה בו על כל דקה שעשה את זה. הוא הציל חיים וגם את שלי. אם לא הקרב הזה בש״ג הם היו נכנסים בכוח יותר גדול ממה שנכנסו. הם מנעו את הטבח הגדול בבסיס שלנו".
את לוקחת חלק בפעולות הנצחה שלו?
"כן, השבוע הייתה אזכרה ופתחנו בקיבוץ פינת הנצחה לזכרו, ממש פינה בטבע שכל החבר׳ה הצעירים יוכלו לבלות שם. קראנו לה ׳הזולה של יובל׳ וזה באמת מקום מהמם. זה הפרויקט הכי גדול שלנו, של אמא שלו. היא חשבה מה הדבר שיובל עשה הכי הרבה בקיבוץ וזה בעצם לשבת עם חברים בטבע, למצוא זולות כאלה והיא החליטה לעשות מקום כזה לזכר יובל, שכל החבר׳ה הצעירים יוכלו לבוא לראות את השקיעה, לשתות בירה ועל הדרך לזכור את יובל. היא מצאה פינה בקיבוץ ובעזרת תרומות של אנשים מהארץ ומהעולם, בנתה את הזולה של יובל".
