הגדר הכעורה סביב בניין הקזינו שהפכה השבוע לשיח ציבורי בעקבות בקשה להסירה, הזכירה לעומר מוזר, כתב התרבות שלנו, אמנית חיפאית שהצליחה להפוך את אותה גדר ממש ממוקד מחלוקת עירונית לגלריית אמנות יפהפייה. עכשיו, כשהחשש לשלום עבודותיה הוא מוחשי, ליזה ממלי אומרת: "אמנות במרחב שייכת לציבור. כשהיא ברחוב, היא כבר לא רק שלי, היא של כולם"
בחודש אוגוסט האחרון הגישה חברת מועצת העיר חיפה, יעל שנער, שאילתה ללשכת ראש העיר כדי לדעת מתי תוסר הגדר המקיפה את מבנה הקזינו הנטוש בשכונת בת גלים ונענתה על כך בישיבת המועצה בשלישי האחרון. שנער טוענת כי השטח שעליו מוצבת הגדר הוא ציבורי, וכי עצם קיומה של הגדר שהיא לדבריה "כעורה", גוזל מהציבור מרחב פתוח. דבריה העלו בי את דמותה של אמנית אחת שהצליחה להפוך את אותה גדר עצמה, ממוקד מחלוקת עירונית לגלריית אמנות לעבודותיה הסרוגות על הגדר.
ליזה ממלי (שם במה) הא אמנית טקסטיל ילידת רוסיה, שחיה ויוצרת בחיפה זה כ-12 שנה. ממלי ידועה בזכות עבודות הסריגה הגדולות שלה שמוצגות במרחב הציבורי ובמיוחד על גדר הקזינו המפורסם בבת גלים, שם הן הפכו לאחד מסימני ההיכר של השכונה.
"אני עושה אמנות כבר יותר מ-10 שנים", היא מספרת, "אבל 5 השנים האחרונות הן במשרה מלאה. אני מתפרנסת רק מאמנות וזה לא פשוט בישראל, אבל זו הדרך היחידה שבה אני יכולה להיות נאמנה לעצמי".
את רוב יצירותיה היא יוצרת מחומרים ממוחזרים או בגדים – בדים ישנים, בגדים זרוקים, חוטים ופלסטיק צבעוני שאותם היא אוספת, גוזרת לרצועות דקיקות וסורגת מחדש, "זה חלק מהרעיון של אמנות מקיימת, כל חומר מקבל חיים שניים".
למה דווקא הגדר של הקזינו?
"זה היה פשוט המקום הנכון. אני אוהבת את הים, את הרוח, את העצים", היא משתפת, "העבודות שלי נולדות מהטבע ומהמרחב. הגדר הזו צמודה לים והיא חלק מהנוף, אז הרגשתי שהיא הבמה הכי טבעית לאמנות שלי. אני לא אוהבת להציג במוזיאונים, אני מאמינה שהרחוב הוא הגלריה הכי חיה שיש. שם אנשים רואים, מגיבים, מדברים. שם האמנות נושמת".
במהלך השנים האחרונות יצרה ממלי על הגדר סדרת עבודות: הראשונה הייתה יונה לבנה שסרגה כסמל לשלום עם פרוץ המלחמה לפני כשנתיים. לאחר שהיא נעלמה, "מישהו כנראה הוריד אותה" היא אומרת, חזרה לאותו מקום וסרגה עורב שחור "כדי לזכור את היונה שהייתה שם קודם". בהמשך באו הפניקס, ציפור האש שקמה לתחייה מאפרה, וסירונית עם כנפיים, מעין יצור כלאיים בין ים לשמיים, בין מציאות לדמיון. "היא מסמלת בעיניי את בת גלים עצמה: מקום של ים, חופש ורוח יצירה".
כמה זמן לוקחת לך כל יצירה כזו?
"זה תהליך של כמה ימים. אני מתחילה בבית, מתכננת את הצורה ומכינה את החומרים וזה לוקח זמן, כי אני חותכת את הבדים בעצמי לחוטים דקים. אחר כך אני מגיעה לגדר ומבלה שם שעות, משחקת עם הקומפוזיציה, עם הרוח, עם הצללים. הכל צריך להשתלב עם הסביבה, לא להתנגש בה. בעיניי זה היופי, כשהאמנות הופכת לחלק מהנוף, לא משהו זר ממנו".
לדבריה, עצם העשייה ברחוב היא חלק מהמסר. "כשאתה יוצר ברחוב, אנשים עוצרים, שואלים, מצלמים, אומרים תודה. זה חלק מהעבודה, השיח עם הציבור. זו לא רק אמנות בשבילי, זו גם דרך להכיר אנשים ולבנות קהילה. האמנות שלי התחילה ברחוב, ומאז הכל בא משם: חברים, עבודות, לקוחות. הרחוב הוא בית הספר הכי טוב לשיווק עצמי".
איך את מרגישה מול האפשרות שהגדר תוסר?
"האמת? זה לא יפתיע אותי. כבר קרה שעבודות שלי הוסרו, גם בתל אביב. זה חלק מהמשחק. אמנות רחוב היא זמנית, היא חיה ונושמת, אבל גם נעלמת. אני לא נעלבת מזה, להפך, זה מזכיר לי שהאמנות לא שייכת לי בלבד. היא שייכת למרחב, לאנשים. כל עוד הם מגיבים אליה, היא חיה. וכשמורידים אותה היא פשוט נולדת מחדש במקום אחר".
היא נזכרת במקרה שאירע לאחרונה כשפקח עירוני העיר לה על עבודה חדשה שהתקינה, "הוא ניגש ושאל מה אני עושה, אם זה פוליטי. השבתי שלא. הוא התקשר למישהו ואמר לי להמשיך, אבל הזהיר שזה כנראה לא יישאר הרבה זמן. בזמן הזה אנשים מהשכונה התחילו לעבור, לעצור ולהגיד 'תשאירו אותה, היא עושה פה יופי', זה היה רגע מדהים. הרגשתי שהם מגנים עליי, על האמנות. זה נתן לי כוח להמשיך".
ממלי רואה באמנות הרחוב לא רק ביטוי אישי, אלא גשר בין אנשים למקום שבו הם חיים, "אני מאמינה שאמנות שייכת לציבור", היא מסכמת, "כשהיא ברחוב, היא כבר לא רק שלי, היא של כולם. היא נותנת השראה, מזכירה לנו לראות יופי גם בתוך הגדרות, גם בתוך מה שסוגר אותנו".
