מי שניהל במשך 15 שנה את בית הספר הריאלי ונחשב לאחת הדמויות הבולטות בשיח החינוכי בישראל, יגיע בחמישי למרכז חדרים לכנס לכבודו תחת הכותרת "מה יש לתקן בחינוך?". בשיחה איתו, פותח פרופ' ישעיהו תדמור, על המערכת שמתמקדת במספרים, על חינוך לערכים, על העבר ועל העתיד: ציניות ואדישות ערכית ורוחנית הם האויב של הדור הצעיר
שבוע אחרי סערת הסתרת ציוני המיצ"ב וההחלטה של שר החינוך יואב קיש לפעול להדחת ראש הרשות הארצית למדידה והערכה, נדמה שהוויכוח סביב מערכת החינוך בישראל שוב מתמקד במספרים: ציונים, מדדים, הישגים ודירוגים.
מבחינת פרופ’ ישעיהו (שייקה) תדמור, מי שניהל במשך 15 שנה את בית הספר הריאלי העברי בחיפה ונחשב לאחת הדמויות הבולטות בשיח החינוכי בישראל, הבעיה עמוקה הרבה יותר, "החינוך במדינת ישראל הצטמצם להוראה וללמידה", הוא אומר, "ומה שחשוב בעיניי הוא לא מה למדת, אלא מה למדת מתוך מה שלמדת".
בחמישי הקרוב יגיע תדמור למרכז חדרים בחיפה לכנס לכבודו תחת הכותרת "מה יש לתקן בחינוך?" שיכלול מושבים שונים שיעסקו במצב החינוך הישראלי מזוויות מגוונות, החל בחינוך הישראלי בעבר ובהווה, דרך שאלת החינוך כחוויה ולא רק כמערכת ציונים, ועד למעמדו של החינוך המקצועי והטכנולוגי בישראל.
כבר בתחילת השיחה עם תדמור ברור שמבחינתו השאלה המרכזית איננה איך משפרים ציונים או מעלים אחוז זכאות לבגרות, אלא מתי ואיך מערכת החינוך איבדה בדרך את עצם הרעיון של חינוך.
תדמור, מה יש לתקן בחינוך?
"קומת ההוראה היא קומה חשובה מאוד", הוא מתחיל להסביר את תפיסת עולמו החינוכית, "צריך להעביר ידע, להבין חומר, לדעת להשתמש אבל החינוך הוא קומה שמעליה. זו הקומה שבה עוסקים בערכים, בתובנות, בלקחים ובשאלות הגדולות של החיים. מה זה מוות, מה זאת אהבה, מה זה אושר, מהי משמעות החיים? אלו שאלות שהיום בקושי מתעסקים בהן".
לטענתו, הבעיה איננה רק שהמערכת התרחקה מערכים, אלא שגם בתחום הידע עצמו המערכת נמצאת במשבר, "אני אומר את זה בכאב, גם ברמת הידע מדינת ישראל נמצאת בירידה קשה מאוד. אבל הטרגדיה האמיתית היא ששכחנו שהלב של המורה הוא לא רק ללמד חומר, אלא להשפיע השפעה חינוכית על תלמידים".
אתה משתמש הרבה במושג חוויה חינוכית, איך נראה רגע כזה בכיתה?
"חוויה חינוכית היא לא איזה דבר ערטילאי או רוחני במובן הזול של המילה", הוא משיב, "אני מתכוון לחוויה שבה אדם מרגיש שהוא מממש את מותר האדם שבו. זה יכול לקרות בשיעור מתמטיקה, כשתלמיד פתאום חווה איזו התפעמות של גילוי, איזו אמת שנפתחת לו. זה יכול לקרות בטיול בטבע, באמנות, במעשה מוסרי שבו אדם נחלץ לטובת חבר או אדם במצוקה. אלה רגעים שבהם אדם מרגיש שלמות פנימית".
הוא מדבר בהתלהבות על שיעורים בלתי נשכחים, על זריחה במצדה עם תלמידים, על מפגש עם אמנות או טבע שמצליח לגעת במשהו עמוק יותר מהחומר הנלמד, "החינוך במיטבו מזמן חוויות כאלה. לפעמים זה קורה כי מורה טרח על שיעור מצוין, ולפעמים זה פשוט קורה מתוך המפגש האנושי".
בעיניך, מה ההבדל בין תלמיד מצטיין לבין תלמיד מחונך?
"עמדתי בראש בית ספר שהישגיות הייתה אחד הדגלים שלו", הוא מזכיר, "אז אני האחרון שיזלזל בזה. אבל ציונים לבד אינם מספיקים. תלמיד שקיבל חינוך הוא תלמיד שיוצא מבית הספר עם מטענים אנושיים ורוחניים, עם רגישות לבני אדם, פתיחות לעולם, מחויבות לנתינה, לחברה, למדינה, לחלשים. הצלחה בציונים והצלחה חינוכית, זה לא תמיד אותו דבר. בית ספר טוב הוא בית ספר שמצליח גם וגם".
15 שנה בריאלי הסתיימו בהתפטרות
אחד הרגעים האישיים בחייו מגיע מזמן תקופתו כמנהל הריאלי. תדמור ניהל את בית הספר בין 1980 ל־1995, שנים שבהן ניסה לעצב אני מאמין חינוכי חדש למוסד. אבל הקדנציה הסתיימה במשבר חריף מול קבוצת הורים שהתנגדה להעלאת שכר הלימוד.
"זו הייתה בשבילי כמעט טרגדיה. הייתי אז בשיאי כמנהל ותפסתי את עצמי לא רק כמנהל אדמיניסטרטיבי, אלא כמחנך הראשי של בית הספר. ואז פתאום קמה קבוצת הורים שאמרה: 'ככה זה לא יכול להימשך'", הוא מתאר מבלי לברוח מביקורת עצמית, "גדלתי בתוך סגנון ניהול כמעט מלוכני. המנהלים הגדולים של הריאלי היו דמויות מאוד סמכותיות, ואני הייתי בתפר שבין העולם הישן לבין עולם חדש של שיתוף וביקורת. לא קראתי נכון את השינוי".
תדמור גדל בריאלי בתקופה שבה המורה נתפס כאיש רוח, בריאלי של ארתור בירם ויוסף שכטר, דמויות שהשפיעו עליו עמוקות, אבל הוא מסרב לצבוע את העבר בוורוד, "היו גם מורים בינוניים ומורים אכזריים. אני עצמי הייתי תלמיד חלש וסבלתי מחלק מהם", הוא מודה ובכל זאת אומר שמשהו כן השתנה, "היום אנשים מוכשרים הולכים להייטק, לאקדמיה, לתעשייה. לא לחינוך. אבל אני עדיין חושב שיש הרבה מורות ומורים עם ניצוץ בלתי רגיל. התפקיד של מנהיג חינוכי הוא לזהות את בעלי הניצוץ האלה, ולאפשר להם להיות מי שהם".
בעידן של AI ו־ChatGPT, מה בכלל נשאר למורה לעשות?
"המורה באמת כבר לא מקור הידע. התלמיד יכול לבוא לכיתה ולדעת יותר מהמורה. אבל דווקא בגלל זה התפקיד של המורה חשוב יותר. התפקיד שלו הוא ללמד להבחין בין אמת לבין שקר, בין ידע לבין מניפולציה, בין אמת לבין פייק. זאת המשימה הגדולה עכשיו", הוא אומר ומדגיש שדווקא בעידן זה, החינוך לערכים תופס חשיבות מרכזית, "חינוך לערכים מחייב דיאלוג. אי אפשר ללמד דמוקרטיה או שוויון כמו יחידת לימוד. זה מחייב שיחה אמיתית בין בני אדם על מה ראוי לאדם".
במאמר האחרון שלך כתבת שגם מערכת החינוך צריכה להיחקר בעקבות מצב החברה בישראל. למה?
"המורים כמעט ברחו מהתפקיד של המחנך", הוא תוקף, "בגלל השפעות פוליטיות כאלה או אחרות, כמעט חששו בשנים האחרונות בכיתות לדבר בכלל על ערכים. למה להם להסתבך? מחר זה בעיתון, מחר תהיה שאילתה בכנסת, מחר שר החינוך או המפקח יעיר להם".
מבחינתו, הבריחה הזו מהעיסוק הערכי יצרה דור שמקבל פחות כלים לחשיבה ביקורתית, לשיח דמוקרטי ולעמידה מוסרית, "אני חושב שאנחנו במצב אסוני של גזענות, של עליונות יהודית, של שכרון כוח ושל פשיזם משיחי. ואני רואה בזה בהחלט גם כישלון של החינוך".
בהיעדר חינוך לערכים, מה הדבר הכי מסוכן בעיניך בדור הצעיר של היום?
"ציניות ואדישות ערכית ורוחנית", הוא קובע.
אבל החלק המעניין בשיחה מגיע דווקא כשהיא חוזרת עשרות שנים אחורה, אל מלחמת ההתשה. הרבה לפני שתדמור ניהל את הריאלי או כתב ספרים על רוחניות וחינוך, הוא היה קצין חינוך קרבי בסיני. במשך חודשים ארוכים הוא חי עם לוחמים במעוזים ובטנקים תחת אש.
"הרגשתי שאני מתנתק מהשטח", הוא מספר על התקופה שבה שירת כסגן קצין חינוך ראשי, "דיברתי על ערכים ומנהיגות, אבל רציתי לחזור ללוחמים עצמם. התנדבתי לשרת בסיני ובמשך 16 חודשים הייתי כמעט כל הזמן במעוזים, בטנקים, תחת אש. ישנתי עם הלוחמים".
אז בעצם תפיסת החינוך שלך נולדה בטנקים ובמעוזים?
"במידה רבה כן", הוא מחייך, "ראיתי שלוחמים צעירים שנמצאים תחת פחד ומתח לא מדברים רק על מלחמה. הם מדברים על אהבה, על בית, על חברות, על משמעות. זה לימד אותי משהו עמוק מאוד על בני אדם. שהשאלות הגדולות תמיד נמצאות שם מתחת לפני השטח".
אחרי כל השנים שלך בחינוך, אתה אופטימי לגבי החינוך הישראלי?
"אם אתה שואל אותי לטווח ארוך, ההיסטוריה מלמדת שחברות משתנות, אבל אם אתה שואל אותי על השנים הקרובות, אני מאוד מאוד פסימי. גם לגבי החברה הישראלית וגם לגבי החינוך".
