זה האבסורד הגדול: במשך סוף שבוע אחד עיריית חיפה מציגה את המדרגות המחברות בין השכונות כסמל עירוני, אבל בשאר ימות השנה רבות מהן מתפקדות כמו מעבר אחורי מוזנח. עומר מוזר בטור אישי יצא לסיור מדרגות וחזר עם תובנות
בסוף השבוע הקרוב אתגר המדרגות, מה שמותג פעם כמרוץ המדרגות, יחזור לפעילות אחרי הפסקה של כמה שנים. העירייה תפרסם סרטונים יפים של רצים מטפסים בין רחובות עיר, תדבר על העיר האנכית, ותזכיר שוב את מה שכל חיפאי כבר יודע: אין עוד עיר בישראל המציעה חוויה כזו.
ובאמת, יש משהו ייחודי ברשת המדרגות של חיפה. ממדרגות גדרה המטפסות בין הדר לכרמל, דרך מדרגות הנביאים המחברות בין החלקים הוותיקים של העיר, ועד המעברים ההיסטוריים באזור ואדי סאליב, סטלה מאריס ובת גלים, אלה לא רק קיצורי דרך, אלה העורקים האמיתיים של העיר ואחד הפתרונות לבעיית הקישוריות וההליכתיות בעיר הנוצרת עקב הטופוגרפיה ההררית.
נקודת הזינוק של המסלול תחל בכיכר פריז, תעבור בשוק הטורקי, תמשיך בעלייה של מדרגות הנביאים, תטפס במדרגות שפינוזה וגדרה, תמשיך לטיילת לואי במרכז הכרמל עדי לסיומו של המסלול בגן האם. סטייה קלה מהמסלול לטובת גרמי המדרגות של ואדי סאליב, או מעבר עומר אל כיאם, בין שיבת ציון לגן הזיכרון, ואפילו הגרמים הקלאסיים של הדר – כורש, סמטת אושא, ויצמן – יגלו תמונת מצב עגומה.
חלק מגרמי המדרגות מוזנחות לחלוטין: תאורה חלקית, קירות מתפוררים, עשבייה פראית, מדרגות סדוקות, גרפיטי שלא טופל במשך שנים, חומרים זולים דוגמת יוטה וקרשי עץ במקום חומת אבן פשוטה. כשמחשיך, רוב הגרמים מוארים באמצעות תאורה כתומה זולה שאינה מקנה תחושת ביטחון רצויה במעבר שלעיתים צר ודחוק.
וזה האבסורד הגדול. במשך סוף שבוע אחד העירייה מציגה את המדרגות כסמל עירוני, אבל בשאר ימות השנה רבות מהן מתפקדות כמו מעבר אחורי שהעיר מזניחה אותו. דוגמא טובה אפשר למצוא במדרגות מעלה הנביאים – גרם היסטורי שקיבל חיים מחודשים בשנים האחרונות בזכות אדריכל יוסי קורי, שפתח את גלריית האמנות שלו במרכז הגרם ומאז דואג לקיים אירועי תרבות ופעילות שמטרתה טיפוח המדרגות והעלאת המודעות לחיבור שהגרם מייצר. קורי אף הצליח לרתום את תשומת ליבם של חברי מועצה וסגני ראש העיר בתקווה שאלה יקבלו רעיונות והשראה עבור גרמים אחרים בעיר.
אירוע ספורט כטריגר לשינוי
בעולם כבר הבינו מזמן שאירועי ספורט יכולים להפוך לטריגר לשינוי עירוני. ברצלונה שלפני אולימפיאדת 1992 הייתה עיר נמל תעשייתית ואפורה יחסית, עם אזורים מוזנחים וחזית ים מנותקת. האולימפיאדה לא רק הביאה תיירים, היא הכריחה את העיר להשקיע בעצמה מחדש – לפתח טיילות, לשפץ שכונות, לשפר תשתיות ולמתג את העיר לעולם בצורה חדשה. גם ערים שאירחו את טורניר המונדיאל או מרתונים גדולים הבינו שהאירוע עצמו הוא רק תירוץ, המטרה האמיתית היא לשפר את המרחב העירוני.
ברור שחיפה אינה ברצלונה ואתגר המדרגות אינו אולימפיאדה. התקציבים, סדרי הגודל וקנה המידה שונים לגמרי. אבל המהות, אותה מהות: אירוע ספורט יכול להיות רגע שבו עיר מבינה מהו הנכס הייחודי שלה, ומתחילה לטפל בו באמת.
המדרגות של חיפה אינן רק תפאורה לאירוע ריצה. הן חלק מהזהות של העיר. מי שגדל כאן זוכר את הרומנטיקה של המדרגות: הדרך לבית הספר, את הקיצורים בין רחוב ארלוזרוב דרך הלל ומסדה להרצל, את המעברים בין שכונות שרק המקומיים מכירים. בחיפה, מדרגות הן לא אטרקציה. הן דרך חיים.
בעולם משקיעים מיליונים כדי לבנות חוויה אורבנית אותנטית. בחיפה, האותנטיות כבר קיימת. רשת מדרגות שחוצה עיר שלמה, מחברת בין טבע לבנייה, בין ים להר, בין שכונות יהודיות וערביות, בין מרכז העיר לוואדיות. אין לזה כמעט מקבילה בישראל.
אבל כדי שזה יהפוך לנכס עירוני אמיתי, צריך הרבה יותר מאירוע חד שנתי. צריך תחזוקה רציפה, תאורה, ניקיון, שילוט, תצפיות, הצללה, ספסלים, חשיבה עירונית אמיתית. צריך שהמדרגות ירגישו כמו מקום שהעיר גאה בו, לא כמו משהו שמנקים רק לפני שמגיעים הצלמים.
כרגע, נדמה שחיפה אוהבת לדבר על המדרגות שלה הרבה יותר משהיא אוהבת לטפל בהן וזאת השאלה האמיתית שצריך לשאול אחרי שיסתיים אתגר המדרגות: לא כמה אנשים רצו בו השנה, אלא האם העיר תזכור את המדרגות גם ביום שאחרי.
