קבוצת הכדורגל הרב־מגדרית לנוער גאה מחיפה סיימה את עונת הפיילוט הראשונה עם ניצחון בגמר והביאה גביע ראשון לעיר. עכשיו השחקנים והשחקניות מקווים שגם המגרשים יהפכו למקום בטוח ומכיל יותר עבור הקהילה הגאה
במגרש קטן בוואדי ניסנאס, מאחורי בית הספר אחווה, התאמנה בחודשים האחרונים קבוצת כדורגל שלא נכנסה לאף אחת מהקטגוריות המוכרות של הענף. לא קבוצת בנים ולא קבוצת בנות, אלא קבוצה רב מגדרית לבני ובנות נוער מהקהילה הגאה. בסיום עונת הפיילוט מול הקבוצות מתל אביב, רמת גן ורעננה, החיפאים גם חזרו הביתה עם הגביע.
הליגה הרב מגדרית לנוער גאה היא מיזם של איגי, תנועת הנוער הגאה, שנועד לתת מסגרת ספורטיבית לבני נוער טרנסים, א־בינאריים, קווירים ולכל מי שאינו מרגיש בנוח בחלוקה הנוקשה בין קבוצות בנים לקבוצות בנות. בכל אחת מארבע הקבוצות מתאמנים כעשרה שחקנים ושחקניות, פעם בשבוע, בליווי מאמן כדורגל ומדריך מטעם הארגון.
הליגה קמה בשותפות מלאה עם חברת אדידס שהולכת עם הקהילה דרך ארוכת שנים, הרבה מעבר לחודש הגאווה – החל מפרויקטים משותפים במכללת מרשה לשיקום תעסוקתי, דרך ליין חולצות מיוחד שעיצבו איתי בצלאלי ואביעד אמרגי לכבוד הגאווה, שכל ההכנסות שלהן הולכות לאיגי ועוד פרויקטים רבים.
מנהלת הפרויקט, קדן אשכנזי, אומרת שהצורך בליגה לנוער גאה מתחיל בשפה שנשמעת כמעט בכל מגרש ובכל יציע.
למה בכלל צריך ליגה נפרדת לנוער גאה?
"המגרשים הם עדיין מרחבים מאוד להט"בופוביים ומדירים. אתה שומע מילות גנאי הקשורות לקהילה אצל אוהדים, בין שחקנים ולפעמים גם כלפי שופטים. לקהילה זו יש כמעט אפס ייצוג של כדורגלנים פעילים הנמצאים מחוץ לארון, ובוודאי שאין כמעט ייצוג לנזילות מגדרית או לבני נוער שלא נכנסים לחלוקה של בנים ובנות".
בני נוער טרנסים או א־בינאריים מוצאים את עצמם פעמים רבות מחוץ לשתי האפשרויות הקיימות, "עולם הספורט בנוי בצורה מאוד נוקשה: בנים וגברים בצד אחד, בנות ונשים בצד השני. איפה נמצאים כל מי שעל הקשת הזאת ולא מצליחים להיכנס לאחת הקטגוריות?", היא שואלת ועונה, "הרבה מהם פשוט פורשים. בפיילוט שלנו נוצר רוב מסוים של נוער טרנסי, כי זה כנראה אחד המקומות היחידים שבהם הם יכולים להגיע בלי להסביר את עצמם ובלי להרגיש ששופטים אותם".
מה המסר שאתם מנסים להעביר דרך הליגה?
"ספורטאים לא צריכים לבחור בין הזהות המגדרית או המינית שלהם לבין הקריירה הספורטיבית שלהם. אפשר להגיע למגרש בלי להסתיר חלק מעצמך ועדיין להתקבל. המגרש שייך גם להם לא פחות מלכל אחד אחר, גם אם מדובר כרגע בקבוצה קטנה ובפיילוט. עצם זה שבני נוער מגיעים, מתאמנים, מתחרים ולובשים מדים מקצועיים, שם אותם במרכז במקום להשאיר אותם בשוליים".
"כשאני שומעת ביציע קללות כמו 'הומו' או 'קוקסינל', זה כואב לי"
אחת מהן היא מעיין מרסיאנו, בת 18, שסיימה י"ב בתיכון חוגים ומשמשת כקפטנית הקבוצה החיפאית. מרסיאנו, אוהדת מכבי חיפה מבטן ומלידה, מספרת שהליגה אפשרה לה לחזור לכדורגל לאחר שפציעה מורכבת ביד עצרה בעבר את החלום שלה לשחק במסגרת מסודרת.
למה בחרת להצטרף לקבוצה?
"זו סוף סוף ליגה שנותנת מקום ללהט"ביות בתוך הכדורגל. לא כל מי שמגיעים אלינו מתאימים להגדרה של קבוצת בנות. יש טרנסים, יש אנשים שמגדירים את עצמם בדרכים שונות, ויש גם מי שלא שיחקו בעבר במסגרת מקצועית. אפשר להגיע בלי ניסיון וללמוד מאפס, אבל זה לא אומר שאנחנו לא רציניים או לא מקצועיים. אנחנו עובדים קשה, מתאמנים ורוצים לנצח".
מבחינתכן, מגרש כדורגל רגיל הוא מקום בטוח עבור להט"בים?
"עבור חלק מהאנשים כן, אבל עבור מי שהלהט"ביות שלו יותר גלויה או מורכבת, כמו טרנסים בתחילת הדרך, זה יכול להיות קשה מאוד. לפעמים אנשים מסתכלים על מישהו ומיד מסמנים אותו כשונה. זה יכול ליצור שנאה, הערות ומתחים. כשאני שומעת ביציע קללות כמו 'הומו' או 'קוקסינל', זה כואב לי, כי כדורגל הוא ספורט מדהים שיכול לפתוח דלתות ולעשות טוב לכל כך הרבה אנשים".
מבחינת אשכנזי, הקללות אינן רק מילים שנזרקות מתוך עצבים, "יש כאלה שאומרים שהמילים האלה כבר שגורות ושאין מאחוריהן כוונה רעה, אבל הן מייצרות מציאות. כשנער שומע שוב ושוב שהזהות שלו משמשת כקללה, הוא מבין שהמקום הזה לא מיועד לו. ברגע שיהיו ביציעים ובמגרשים יותר משפחות, נשים ואנשים מהקהילה, רף האלימות המילולית ירד. אנשים חושבים פעמיים כשהם יודעים שמי שיושב לידם עלול להיפגע".
מי משמש עבורכן מודל לחיקוי בעולם הכדורגל?
"השופטת ספיר ברמן היא מודל לחיקוי מאוד משמעותי עבורי. אני לא מהקהילה הטרנסית, אבל אני מסתכלת עליה ורואה מישהי שהגיעה לטופ של הכדורגל הישראלי. כמעט כל אוהד כדורגל מכיר אותה. זה מדהים שיש ייצוג כזה, אבל זה גם מדגיש כמה חסרים עוד ייצוגים".
אשכנזי מסכימה שהמחסור בייצוג הוא אחת הבעיות המרכזיות, "אם כוכב כדורגל גדול היה יוצא מהארון, השיח היה משתנה. היה הרבה יותר קשה לחבר בין הומוסקסואליות לבין חולשה. אבל ברור למה שחקנים חוששים: גם הכדורגלן הפעיל היחיד שיצא מהארון בעולם סיפר על התקפות יומיומיות. צריך יותר מאדם אחד שיפרוץ את הדרך, אבל רואים כמה שינוי יכול ליצור אפילו מודל יחיד כמו ספיר".
לגבי חששות לאימונים בוואדי ניסנאס, אשכנזי מודה כי בדקה את הנושא מראש, אך החליטה שלא להסתיר את הקבוצה בתוך אולם סגור, "יכולנו למצוא מקום עם שערים ולסגור את הדלת, אבל זה היה חוטא למטרה. אנחנו בחוץ, בוואדי, בהדר, ברוממה ובכל מקום. קיבלו את הקבוצה בצורה מאוד יפה, והסתכלו על הפרויקט בעין חיובית".
גם מרסיאנו אומרת שלא חששה להגיע לשכונה, "גדלתי בהדר והמשפחה שלי מחיפה. אני מכירה את התרבות הערבית ולא חושבת שאפשר להגיד שתרבות שלמה מקבלת או לא מקבלת להט"בים. זה תלוי באנשים. היו מי שחששו בהתחלה, אבל בפועל לא קרה שום דבר. התאמנו, שיחקנו והיה לנו מצוין".
"הבאנו את הגביע לחיפה"
בטורניר הסיום שנערך בשבוע שעבר התמודדה כל קבוצה מול שלוש הקבוצות האחרות. שתי הקבוצות שסיימו עם מספר הנקודות הגבוה ביותר עלו לגמר שבו ניצחה חיפה 0:1. "עבדנו מאוד קשה על הקבוצתיות", מספרת מרסיאנו, "חלק מהשחקנים נפגשו להתאמן גם מעבר לאימון השבועי. בכדורגל אי אפשר לשחק לבד מול 6 או 11 שחקנים. בסוף הבאנו את הגביע לחיפה וחזרנו עם מדליות. חיפה לא חזרה הביתה בידיים ריקות".
אשכנזי מסתכלת קדימה, היא רוצה להקים קבוצה בכל עיר ובהמשך להוציא את הליגה לטורניר בינלאומי, "החלום הוא שילד בכיתה ה' או ו' שמתחיל להבין את הזהות שלו, לא יצטרך לבחור בין הרצון להיות כדורגלן לבין מי שהוא. ברגע שספורטאים גאים יהיו מזוהים גם עם מצוינות ועם הישגים, שם יתחיל השינוי האמיתי".
