שם התערוכה הופך את הביטוי הפוליטי והמשפטי הטעון "תורתו אומנותו" וההיפוך אינו מקרי. הוא נוגע בוויכוח על הפטור משירות צבאי, אבל גם מציב במרכז את האמן עצמו, שהפך את פעולת הצילום לדרך מתמשכת ללמוד את החברה הישראלית. אוצרת אוניברסיטת חיפה, ד"ר רחל גץ סלומון: "זה הרבה מעבר לאוסף עבודות, זה מסמך שראוי לעבודה מחקרית"
על קיר האבן שמאחורי קבוצת חיילים וחרדים תלוי שלט שעליו הכיתוב: "ההתגייסות לצבא עבירה חמורה". אחד החיילים מחייך, חייל אחר מרים מצלמה, שני חרדים עומדים מולם ואישה במדים מפנה את מבטה אל מחוץ לפריים. התצלום צולם לפני שנים, אבל בימים שבהם סוגיית גיוס החרדים שוב ניצבת בלב המחלוקת הציבורית ומרחפת מעל מערכת הבחירות המתקרבת, נדמה שהוא נלקח מהשבוע האחרון.
התצלום הזה הוא אחד מעשרות העבודות המוצגות ב"אומנותו תורתו", תערוכה חדשה של חתן פרס ישראל לצילום אלכס ליבק, שתיפתח ב-8 ביולי בנוכחות האמן בגלריית הספרייה ע"ש יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה. התערוכה, שאצרה ד"ר רחל גץ סלומון, אוצרת האוניברסיטה וראש החוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב, מרכזת תצלומים שצילם ליבק במשך כשלושה עשורים בירושלים, בבני ברק, בחוף הים, בלונה פארק, בטקסים דתיים, בהפגנות ובמפגשים מקריים ברחוב.
בחלל המרווח והמואר היטב מוצגים רגעים שליבק תפס לאורך השנים: תינוק שוכב בעריסה כשסביבו דיוקנאות רבנים; חייל ניצב במרכז הרחוב כשמשני צדדיו מביטים עליו חרדי ודמות ילד מחופשת; אדם חרדי רץ בתוך ענן עשן במהלך הפגנה; ובתצלום אחר, חרדי עומד לפני פרסומת אופנה, כאילו גופו ממשיך את הגוף המודפס שמאחוריו. הקונטרסטים האלה, שהפכו לסימן ההיכר של ליבק, אינם רק משחק חזותי, הם מציבים זה לצד זה עולמות שמתקיימים באותה מדינה, אך לא תמיד מצליחים לראות זה את זה.
גץ סולומון, למה בחרת להתמקד דווקא בתצלומים של החברה החרדית?
"כשנכנסתי לתפקיד לפני שנה וקצת גיליתי שבספריית האוניברסיטה נמצאים כמה ארכיוני צילום מדהימים ובהם גם הארכיון של אלכס ליבק", היא משחזרת, "נדהמתי מהפוטנציאל שלו, כי הוא הרבה מעבר לאוסף עבודות של צלם או אמן. זה מסמך שראוי לחקירה ולעבודה מחקרית. אלכס הוא לא רק צלם, הוא ממש אתנוגרף של החברה הישראלית. גם כשהוא מצלם אירועים גדולים, העין שלו יודעת להפוך אותם לרגעים אנושיים וקטנים".
החרדיות משכה את תשומת לבה גם בשל המקום שהיא תופסת כיום בשיח הציבורי, "הנושא של חרדים וחרדיות בוער ומתפוצץ בכל יום בכותרות", היא אומרת, "אבל אלכס מייצר מבט אחר. הוא הולך למקומות הצפויים, לטקסים ולהפגנות ומוציא מהם רגעים אנושיים, דרמטיים ומפתיעים. אולי הוא מאפשר לנו לראות את החרדים בצורה שלא ידענו לראות עד היום".
שם התערוכה הופך את הביטוי הפוליטי והמשפטי הטעון "תורתו אומנותו". ההיפוך אינו מקרי. הוא נוגע בוויכוח על הפטור משירות צבאי, אבל גם מציב במרכז את ליבק עצמו, שהפך את פעולת הצילום לדרך מתמשכת ללמוד את החברה הישראלית.
אי אפשר לשמוע היום את הביטוי "תורתו אומנותו" בלי לחשוב על שאלת הגיוס. זו הייתה הכוונה?
"אני חושבת שהובילו אותי שני דברים. אחד הוא 'תורתו אומנותו' והוויכוח של החברה הישראלית היום עם החרדים, כי מתוקף ההגדרה הזאת ניתן להם הפטור מהשירות ואולי גם האפשרות להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ומחויבויות אזרחיות אחרות. הפכתי את הביטוי גם כדי לשחק עם הפוליטיזציה של הסיפור החרדי. אבל כשאני אומרת 'אומנותו תורתו', אני מצביעה גם על אלכס ליבק עצמו, שהפך את האמנות והצילום שלו לתורה שלו ולדרך שבה הוא מנסח את הישראליות".
"החרדים היו בשבילי עולם חדש שלא הכרתי"
ליבק עצמו החל לצלם את החברה החרדית לאחר שעבר לירושלים בתחילת שנות ה-90. הוא הגיע אליה מבחוץ, ללא היכרות מוקדמת ומתאר את המפגש הראשוני כמו כניסה לארץ אחרת. "הם היו כל כך שונים מאיתנו", הוא אומר, "הכל היה חדש מבחינת המנהגים, הלבוש והחשיבה. בהתחלה ראיתי אותם כמקשה אחת, אנשים לבושים בשחור, גוש אחד. לא ראיתי בהם אינדיבידואלים. לאט לאט, כשנכנסים פנימה ומקבלים אותך בזרועות פתוחות, אתה מתחיל לראות בני אדם".
הכניסה שלו אל תוך החברה החרדית נעשתה בעזרת הצלם הירושלמי מנחם כהנא שסיקר אותה במשך שנים. ליבק מספר כי בתחילה ייתכן שהמצולמים חשדו בו, אך המחיצות נפלו בהדרגה. הוא הגיע ללא ניסיון להציג אותם באור מסוים, רכש אמון ואף התיידד עם כמה מהם. בעיניו, היחס לציבור החרדי אינו אמור להיות שונה מהיחס לכל אדם אחר: ביושר, בנימוס ובפתיחות.
כשאתה מגיע למקום כזה, מה אתה מחפש?
"אתה לא בא לחפש משהו, אתה בא להתבונן. כשאתה מתבונן, אתה מגלה דברים. אם הייתי מגיע מראש כדי למצוא משהו מסוים אני לא חושב שהייתי מוצא. צריך לבוא בעיניים פתוחות ובזרועות פתוחות, להתבונן, ואז הדברים מתגלים".
הגישה הזו מסבירה גם את הזהירות שלו כאשר הוא נשאל מה השתנה בחברה החרדית מאז שצילם אותה. ליבק הפסיק להסתובב בתוכה לפני יותר מעשור לאחר שעבר מירושלים לתל אביב והרגיש שמיצה את העיסוק בנושא. הוא אינו מוכן לקבוע שהיא נעשתה סגורה או אלימה יותר רק על סמך הדימוי שמתקבל בתקשורת. לדבריו, גם כאשר צילם פשקווילים נגד גיוס, או מפגשים טעונים עם כוחות הביטחון, הוא לא חיפש את הסיפור הפוליטי.
"אני לא רוצה לצאת בהכרזות שאין לי עליהן סימוכין", הוא אומר ,"מה שאני שומע בתקשורת הוא לא בהכרח מה שקורה, אלא מה שהתקשורת בוחרת להציג. אף פעם לא חיפשתי את הצד התקשורתי או את הפעילות הפוליטית שלהם. עניינו אותי בני האדם, המנהגים הלא מוכרים והטקסים, לפעמים המוזרים. עניין אותי האדם ולא הנטייה הפוליטית שלו".
האם תערוכה כזו יכולה לדבר אל מי שמגיע עם כעס על החרדים סביב גיוס, תקציבים או כוח פוליטי?
"מי שמגיע עם החלטה סופית על החרדים יכול למצוא לעצמו בתערוכה הצדקה ולצאת כפי שנכנס", אומרת גץ סלומון ,"אבל מי שייפתח אליה יכול לעבור תהליך מעניין. היא יכולה לפורר מעט את ההתנגדות שיושבת חזק על הכתפיים שלנו ולהציע הסתכלות אנושית יותר. יש כאן רגעים מצחיקים, מפתיעים, דרמטיים ומעוררי הזדהות. אני לא אומרת רחמים, אלא המידה הפשוטה של החיים ושל בני אדם".
גץ סלומון רואה בארכיון של ליבק גם מסמך של תהליכים ארוכי שנים. לדעתה, לא רק החברה החרדית נעשתה מסוגרת יותר, אלא החברה הישראלית כולה הלכה והקצינה והתכנסה בתוך גבולותיה. התצלומים הישנים ובהם התנגדות לגיוס, חיכוך עם חיילים והפרדה בין קבוצות, עשויים להיראות כיום כמעט נבואיים, אך מבחינתה, חשיבותם היא בעיקר ביכולת לאפשר לחוקרים להביט לאחור ולזהות את זרעי המציאות הנוכחית".
ליבק, עם מה היית רוצה שהמבקרים יצאו מהתערוכה הזו?
"אני לא יכול להגיד לאנשים עם מה לצאת ועם מה לא לצאת", הוא משיב, "מתחת לתמונה אין הסבר מלא למה שקרה, יש רק תאריך ומקום. ההתבוננות בצילום היא כמו התבוננות בחיים. כל אחד יראה מה שהוא רואה ויפרש את זה כפי שהוא מבין. זה היופי בדבר הזה".
"אומנותו תורתו", הספרייה ע"ש יונס וסוראיה נזריאן באוניברסיטת חיפה. פתיחה בנוכחות אלכס ליבק: 8 ביולי, שעה 19:00. הכניסה חופשית. נעילה: 4 באוקטובר.
