יותר משיכון: הסיפור האדריכלי והאנושי של שני בניינים ברחוב לאון בלום

מבחוץ הם נראים כמו מסות בטון ארוכות וכבדות החוצות את המדרון שבין הדר לכרמל. חזיתות חזרתיות, קירות כמעט אטומים בקצוות, שורות חלונות, מרפסות, מזגנים ומבנים נמתחים לאורך הרחוב. אבל ברגע שנכנסים פנימה, הדימוי של שיכון מתחיל להתפרק. 

מאחורי החזיתות נמצאים מסדרונות פתוחים אל הוואדי, גשר המחבר בין חלקי המתחם, קומות רחבות שהושארו לשימוש משותף ופינות שהדיירים מילאו לאורך השנים בעציצים, שולחנות, כיסאות, אופניים וחפצים אישיים. 

ביום חמישי האחרון התקיים במתחם לאון בלום 24-4 האירוע "24-4-2 – תיק תיעוד מרחבי" של סטודנטים מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, בשיתוף החממה החברתית, אשר הוציאו את המחקר האקדמי אל תוך המבנים עצמם והציגו באמצעות מסלול של מיצבים את סיפורם האדריכלי, ההיסטורי והחברתי של שני מתחמי המגורים ברחוב: לאון בלום 2 ולאון בלום 24-4. 

יובל מיכאלוביץ ובן מיכאל פרנקל, סטודנטים בשנה ד' לאדריכלות, השתתפו בפרויקט יחד עם שישה סטודנטים וסטודנטיות נוספים. הם בחנו תוכניות וחתכים מקוריים, חקרו את האדריכלים שתכננו את המבנים, תיעדו את השינויים שנעשו בהם ושוחחו עם דיירים בהווה ובעבר. 

למה נבחרו דווקא המבנים האלה? 

"הם נבחרו על ידי המרצות שלנו כמבנים לשימור שנבנו בתקופת מעבר אדריכלית, בין המודרניזם, עם הקווים הפשוטים, לבין הברוטליזם", מתאר פרנקל,  "הקורס עוסק בעבודת תיק תיעוד המבוססת על פרקטיקות מחקריות להכנת תיקי תיעוד רשמיים שבאמצעותן ניסינו לחשוף את הערכים הייחודיים של המבנים, את התהליכים שהובילו להקמתם ואת ההתאמות שנעשו בהם לאורך השנים". 

מיכאלוביץ מוסיפה את דעתה, "אני אישית לא הכרתי את המבנים האלה לפני כן, למרות שאני גרה כבר 4 שנים בחיפה. היה מעניין פתאום להיחשף אליהם. נראה לי שלא מספיק מכירים או מעריכים את הערך האדריכלי וההיסטורי שלהם. לפעמים הם נתפסים כמשהו מאיים ומסיבי, אבל במקום להכין עוד תיק תיעוד אדריכלי שנשאר בקובץ PDF שאף אחד לא נחשף אליו, אנחנו מנגישים אותו לקהל הרחב. אולי מישהו שיעבור ליד הבניין יסתכל עליו אחרת, ואולי גם הדיירים יבינו שהם חלק מהיסטוריה הרבה יותר רחבה". 

השכבה האדריכלית 

לאון בלום 2 תוכנן בשנת 1959 בידי האדריכלים שלמה גלעד ודניאל חבקין. גלעד היה מהאדריכלים שעיצבו את קרית הטכניון ואת דמותה האדריכלית של חיפה במחצית השנייה של המאה ה-20. חבקין היה אדריכל, מתכנן ומורה בטכניון, וב-1975 היה בין מייסדי היחידה לתיעוד אדריכלי בפקולטה. יש בכך סגירת מעגל: כמעט חמישה עשורים לאחר שחבקין סייע להקים גוף שנועד לאסוף ולשמר את מורשת הבנייה המקומית, סטודנטים באותה פקולטה מכינים תיק תיעוד לבניין שהוא עצמו תכנן. 

המתחם בלאון בלום 24-4 תוכנן בין השנים 1959 ל-1964 בידי אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי ויינרויב. אלה לא היו אדריכלים שוליים שנדרשו רק לספק במהירות יחידות דיור, אלא דמויות מרכזיות בהתפתחות האדריכלות החיפאית והישראלית. 

מנספלד, שלימד בטכניון במשך כ-40 שנה ואף עמד בראש הפקולטה לארכיטקטורה, היה לימים חתן פרס ישראל וממתכנני מוזיאון ישראל בירושלים. גיתאי ויינרויב, שפעל עמו במשרד משותף במשך יותר משני עשורים, למד בבאוהאוס בדסאו והביא לחיפה רעיונות מן המודרניזם האירופי. ארכיונו כולל אלפי תוכניות ומסמכים מתקופת פעילותו וב-2012 הוסב הסטודיו שבו עבד למוזיאון מוניו גיתאי ויינרויב לאדריכלות. 

מה הופך את המבנים למשמעותיים מבחינה אדריכלית? 

פרנקל: "המבנים האלה מספרים את הסיפור של האדריכלות בישראל בשנות ה-50. הם נבנו במסגרת פרויקט שיכון לדוגמה של אגף השיכון במשרד העבודה. הרעיון היה ליצור אדריכלות חדשה וטיפוסי בניין חדשים כדי לנסות לשפר ולחדש את איכות הדיור בישראל. הם היו חלק מפרויקט גדול יותר שהתקיים ברחבי הארץ, ולכן הם נקודת ציון משמעותית באדריכלות של אותה תקופה". 

מיכאלוביץ: "מה שמיוחד בהם הוא כל המרחבים הציבוריים המשותפים. הם הופכים את הבניין ממשהו שהוא רק יחידות דיור, מקום לישון, לאכול ולקום ממנו, למשהו קהילתי יותר שמאפשר מפגשים. יש שם חוויה אחרת, שלפעמים חסרה בבניינים הסטנדרטיים שאנחנו חיים בהם היום. מבחינתנו זו שאלה מאוד אדריכלית: איך יוצרים באמצעות התכנון חוויה בין אנשים". 

השרטוטים המקוריים מגלים עד כמה מורכבת הייתה המערכת שהסתתרה מאחורי החזית החזרתית. המבנים לא הוצבו על משטח ישר שנכפה על ההר, אלא נבנו כמערך של אגפים ארוכים הנצמדים לקווי הגובה. הבדלי המפלסים נוצלו ליצירת גשר, רחבות, קומות כניסה שונות וחללים מפולשים הפתוחים לנוף. בבניין מספר 2 אין מסדרון זהה בכל קומה: הדירות, המדרגות ומפלסי הגישה משתלבים זה בזה ויוצרים מערכת תלת-ממדית המזכירה רחובות התלויים מעל המדרון. 

גם הדירות עצמן לא תוכננו כתבנית אחידה בלבד. בתוכניות מופיעים דגמים שונים של דירות, בהן דירות קטנות וגדולות ודירות המתפרשות על פני מפלסים שונים. בתוך מעטפת שנראית מבחוץ כמעט תעשייתית התקיים ניסיון להתאים את המגורים למשקי בית שונים, לאוורור, לאור ולתנאים הטופוגרפיים של חיפה". 

כשנכנסתם למבנים, מה הרגשתם שהאדריכלים ניסו לייצר? 

"כשהלכנו במסדרון המשותף ראינו שכל אחד מוציא את הדברים שלו החוצה", אומרת מיכאלוביץ', "זה מרגיש הרבה יותר שיתופי מאשר לחיות רק בתוך יחידת המגורים הבודדת. הרגשנו את זה בשני הבניינים. יכול להיות שזו הייתה חשיבה סוציאליסטית יותר, אבל זו התחושה הראשונה שמקבלים".

הקהילתיות לא הייתה רעיון מופשט שנשאר על שולחן השרטוט, "בקומת הקרקע בלאון בלום 2 היו שימושים משותפים כמו בית כנסת, גן ילדים ומספרה, וגם מקום שבו הילדים משחקים. זה משהו שהיום כמעט לא רואים בבנייני מגורים סטנדרטיים, שבהם נכנסים ללובי וכל אחד עולה ישר לדירה שלו". 

התמונות העכשוויות ממחישות היטב את הפער בין הסדר האדריכלי לבין החיים שהתפתחו בתוכו. עמודים וקורות שנוצרו כחלק ממערכת מודולרית נצבעו לאורך השנים בצבעים שונים; לאורך המעברים הונחו עציצים, שולחנות וכיסאות; דיירים הפכו חלקים מהמסדרון למרפסות כמעט פרטיות, אך בלי לסגור אותם לחלוטין בפני השכנים. המבנה האחיד קיבל מאות שכבות קטנות של זהות. 

בצילומיו של הצלמת האיטלקית גבריאלה בזיליקו משנת 1994 נראים אותם מבנים בצורה אחרת: נקיים כמעט מנוכחות אנושית, מונומנטליים, חזרתיים ומופשטים. המצלמה מדגישה את האורך החריג, את החללים הפתוחים, את הגשרים ואת האופן שבו הבניינים ניצבים מעל הוואדי. ההשוואה לצילומים מהיום מחדדת את המתח שבמרכז הפרויקט: מצד אחד רעיון אדריכלי קפדני, מצד שני חיים של עשרות שנים ששינו, צבעו ואימצו אותו. 

השכבה האנושית 

מעבר לשרטוטים, לסטודנטים היה חשוב לשוחח עם דיירים בהווה ובעבר כדי לשמוע מהם על חווית המגורים, "שמענו זיכרונות ילדות וסיפורים על הדרך שבה הקהילה תפקדה. הבנו שהמבנים האלה היו מוקד לא רק עבור מי שגר בהם, אלא גם עבור חלקים מהשכונה כולה. לכן אחד המיצבים באירוע עוסק בקהילה ובאופן שבו החיים מילאו את האדריכלות". 

מיכאלוביץ מספרת על דייר אחד שגדל במתחם ועזב אותו בסוף שנות ה-90. לימים הוא חזר לשם עם ילדיו כדי להראות להם את המקום שבו גדל, "אחד הסיפורים שהכי זכורים לנו היה על יום כיפור. הוא תיאר מעין נהר לבן שעולה במעלה ההר לכיוון לאון בלום 2, שם היה בית הכנסת. הוא לא שימש רק את דיירי הבניין, אלא את כל הסביבה. הרחבה הייתה מלאה עד שכמעט לא ראו את הרצפה, וכולם היו לבושים לבן. הוא סיפר שהיה הולך לישון ועדיין שומע את האנשים ואת הרעש מחוץ לבית. התיאור של הנהר הלבן שעולה לכיוון הבניין הוא מה שהכי נשאר איתנו".    

המחקר שינה את הדרך שבה אתם מסתכלים על שיכונים? 

"כן. הלימודים חושפים אותנו לתקדימים מהארץ ומהעולם, אבל כאן הייתה לנו אפשרות להעמיק ממש בתוכניות, להבין איך הדירות מחולקות ולפרק את המבנה לערכים שלו מבחינה היסטורית, פונקציונלית ואדריכלית. זה משהו שאני לוקח איתי לתכנון ולעתיד", מסכם פרנקל. 

מיכאלוביץ מוסיפה על הניסיון האדריכלי לבנות שיכונים "אנושיים" במידה, "הרבה פעמים מבני שיכון נתפסים כפתרון זמני שנועד לדחוף הרבה אנשים לתוך בניין בתקופה של עלייה ומחסור. המבנים האלה גרמו לנו להבין שאם מתכננים מתוך מחשבה על האנשים ועל הצרכים שלהם, אפשר לחרוג מהסטיגמה הזו. ברגע שמסתכלים על החוויה הגדולה יותר, מעבר לדירה הקטנה, אפשר ללמוד מהם הרבה". 

ביום חמישי עמדו המבקרים באותם מרחבים שבהם נפגשו במשך עשרות שנים ילדים, שכנים ומתפללים, ראו את השרטוטים לצד השינויים שביצעו הדיירים, ויכלו להשוות בין המבנה שתכננו ארבעה מהאדריכלים הבולטים שפעלו בחיפה לבין המקום החי שהוא כיום. 

עבור מיכאלוביץ, זו היתה ההזדמנות לשנות את המבט הראשוני, "לפעמים רואים מסה גדולה ומאיימת. אבל כשנכנסים פנימה מבינים שזה הרבה יותר מעוד בלוק. יש שם מורשת, יש שם חיים ויש שם מחשבה על האופן שבו אנשים יכולים לחיות יחד".

____________________________________________________________________________________________

כניסה 8, דירה 19 | חגית הורנשטיין

לגור בשנות ה-70 בבניין רסקו – לאון בלום 24-4 – זה אומר שבין שתיים לארבע (16:00-14:00) לא מסתובבים בחוץ ואף אחד לא מעז להפר את החוק הזה.

ואז, יורדים לוואדי בהליכה על הצינור הגדול עד עץ החרוב החלול בתחתית הערוץ, או שחוצים את הכביש כדי לעלות לגבעת שלושת האורנים, סתם כדי לשבת בצילם על המסלעה הגדולה, לפצח צנוברים ולאכול חרובים.

הבנים הגדולים העבירו שעות במגרש הכדורסל ש״בסוף הבניין״, מתאמנים לקראת טורניר הכדורגל השנתי ואת הקטנים לקחו ההורים לקצה השני של הבניין, לגן המשחקים הצמוד למספרה של אהובה ולמתפרה, לגלוש במגלשה, לרכב על סוס הברזל שהמצח שלי מצולק בגללו, או להסתובב בקרוסלה.

בקיוסק של שושנה מהדואר קנינו מחברות, עטיפות לספרים ומדבקות במחיר מופקע, אבל זה היה נוח וקרוב. ובמכולת של בלבן הרומני לקחנו ארטיק לוקס בקיץ או קרמבו בחורף בהקפה, ותמיד היה משהו חשוד בסכומים שהוא היה רושם במחברת בעיפרון לא מחודד.

במשרד שחלק חלל עם סוכנות הדואר, שמרו סט מפתחות נוסף לכל דירה עם מחזיק אלומיניום עגול והטבעה של המספר, כי היינו ילדים שגדלו בתקופה בה לא נעלו דלתות כניסה, פשוט כי לא היה מה לגנוב. וכשהזמנים השתנו והתחילו לנעול, זה לא היה בילט אין בזיכרון ותמיד שכחנו לקחת מפתח.

בקיץ היתה לנו קייטנה, אמיתית, עם חלוקה לקבוצות לפי גילאים, מדריכים והסעות לים ולבריכה והיה לנו גם עיתון מודפס, שהגדולים, כמו עופר גוטמן מכניסה 16 ודני נישליס מכניסה 10 ערכו, וכולם השתתפו, אם בכתיבה, או באיור.

בחורף שיחקנו סכינים (במילעיל) וקלאס, קפצנו בחבל או בגומי. כשירד גשם היינו משחקים מחבואים ותופסת במסדרונות הארוכים שבקומת המחסנים. בבניין שלנו היתה מכבסה, היה חדר דוודים כך שתמיד היו בדירות מים חמים, היה גן טרום חובה של הגננת מיכל שביט וגן חובה של הגננת יונה והיה מועדון בין כניסה 14 ל-16, בו התקיימו אסיפות דיירים שלפעמים, כשנערכו הצבעות לבחירת ועד, היו די סוערות.

בסוכות הגדולים לקחו אחריות ובנו 3 סוכות. אחת לעצמם, שנייה לבינוניים (גיל הביניים) ושלישית לקטנטנים בחלק הרחב של המדרכה מול כניסה 14. היינו מביאים סדינים ושמיכות לעטוף את שלדי העץ, מקשטים עם שנות טובות, גלויות ושרשראות שגזרנו מחוברות "לאשה" ישנות, או מנייר קרפ צבעוני. השכנים היו מורידים כבלים וכך גם היה לנו חשמל כשאכלנו שם ארוחת ערב שכל אמא הכינה והורידה לילדיה.

פעמיים בשנה, בתאריכים קבועים, היינו יוצאים למלחמה. מלחמה שתמיד הפסדנו בה. במשך שבועות כולם היו מתגייסים לאסוף את פירות עצי הברוש, כשהם עדיין היו ירוקים וקשים ולא חומים ומיובשים. המלחמה היתה נגד "הבניין השני"
(לאון בלום 2) וכולם השתתפו בה. הרעיון היה לזרוק אחד על השני את האיצטרובלים הקטנים והכואבים, אבל לא היה לנו סיכוי בגלל הטופוגרפיה. הם עמדו בחנייה של הבניין שלהם, מעל ערוגת הגינה שבסוף הבניין שלנו בה אנחנו התמקמנו והיו גבוהים מאיתנו, לכן תמיד הפסדנו.

הגשר והרחבה שבין שני הבניינים שהיו בקומה 0 (אפס), קומת המעבר בין קומות 4 ל-5, היה למעשה כיכר העיר, מקום מפגש של כולם עם כולם, בכל יום כל היום. אך למרות שבבניין גרו 220 משפחות ב-11 כניסות, 10 קומות, שתי דירות בקומה, איכשהו, אם רצית בכך, יכולת לשמור על פרטיות ולא להתערבב עם כולם.

לגדול בבניין רסקו היתה חווייה מיוחדת. לא הייתי מחליפה אותה בצורת חיים אחרת.