עקורים | יום בחיי המפונים: משפחת אביטן משדרות

השבוע אנו מציינים 80 יום מאז מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר. עשרות אלפים פונו מבתיהם בצפון ובדרום, חיים בבתי מלון אך מרגישים כמו פליטים. איך נראה סדר היום שלהם? איך חיים בחדר אחד הורים וילדים? עקורים – סיפורן של המשפחות המפונות. והפעם: משפחת אביטן משדרות.

"הייתי עם חברה בבית הכנסת בשמחת תורה. הקירות רעדו משאגות השמחה שלנו. מי האמין שבבוקר למחרת ברחוב של בית הכנסת יסתובבו מחבלים באין מפריע?". שירה אביטן (35) גרה כבר חודשיים וחצי במלון 'דן פנורמה' בחיפה יחד עם שלושת ילדיה, אורי (7), אבישג (5) ובניה (3). עקורים מביתם שבשדרות.

"בשעה 6:29 החיים שלנו התהפכו"

"הילדים רגילים למציאות ביטחונית שכוללת צבע אדום, הם נולדו לתוך זה", היא מעידה. "הריטואל של לרוץ לממ"ד, להיבהל מכל רעש קטן, לכל זה כבר התרגלנו אבל מה שקרה בעיר בבוקרו של השבעה באוקטובר – זה לא דומה לכלום".

לאביטן, אשת חינוך שלמעלה מחודשיים לא ראתה את תלמידי כיתתה, המילים באות בקלות. וגם כשלוקחת הפסקות כדי לסדר את המילים, כדי לקחת נשימה ארוכה, או כדי לא לבכות, הבהירות בה היא מצליחה להכניס אותי אל תוך חוויותיה מאותו בוקר מפעימה.

היא כבר עשור בשדרות, אוהבת את העיר בכל מאודה. למרות האזעקות ולמרות שהילדים גדלים בתוך מציאות ביטחונית לא פשוטה היא מצהירה: "שדרות זה בית".

---

עוד בסדרת הכתבות 'עקורים':
>>> הכירו את משפחת בלינקר משלומי
>>> הכירו את משפחת מצוינים מקיבוץ דן
>>> הכירו את משפחת בן שטרית משלומי

---

באותה שבת אביטן הלכה עם חברתה לבית הכנסת ואז ביקשה לישון אצלה ("הייתה לי הרגשה, אולי נבואה, אולי השגחה"), והילדים שהו אצל אביהם מחוץ לשדרות. "התעוררנו למשמע אזעקות צבע אדום ברצף. הסתכלתי החוצה וראיתי אנשים לבושים בשחור רצים לנו ברחוב. הצצתי החוצה מחלון אחר, ראיתי גבר לבוש שחורים, הוא עמד כ-20 מטר מסגן ראש העיר שבדיוק פינה פצוע קשה", היא לוקחת נשימה ארוכה. "בשבת של השבעה באוקטובר בשעה 6:29 החיים שלנו התהפכו, לא אותה המציאות, לא אותה המדינה, לא אותה המפה, מדינית, גאוגרפית ופוליטית".

יומיים לקחו לאביטל להחליט שהיא מתנדבת בחמ"ל העיר שדרות. לאחר שיותר ויותר משפחות החליטו על דעת עצמן להתפנות מהעיר יצא מסמך פינוי מסודר מטעם המדינה: "הבנתי שאני חייבת לצאת מהעיר. התקשרתי למוקד הפינוי – שם אמרו לי: 'יש טבריה או חיפה, מה את בוחרת?' בחרתי חיפה".

"לא האמנתי שיש חיים אחרים מאיפה שהגענו"

אביטל העמיסה על הרכב שלושה ילדים ומזוודה אחת: "לקחתי קצת מכל דבר. חשבתי שנהיה מחוץ לבית מקסימום שבוע. בלובי המלון היו מפונים נוספים מהדרום ומהצפון וזו הייתה הפעם הראשונה שהרשתי לילדים שלי לדבר בקול, כי בבית, מאז אותה שבת, היינו בדממה", היא נזכרת. "פחדתי להשמיע רעש שמא הרעש יביא עימו מחבלים אל תוך הבית. אני עומדת בקבלה ומשתגעת מהדיסוננס, משקט מופתי – לרעש, מתחושת מוות – למציאות של חיים".

לפקיד הקבלה נדרשו כשלושים דקות למצוא את שמה ברשימת הזכאים אבל מרגע ששמה נמצא, המפתח לחדר בקומה ה-15 ניתן לה ועימו, כפי שחזתה, החלו החיים חדשים. "אני מסתכלת על הנוף שנגלה לפניי מהקומה ה-15 ולא מאמינה שיש חיים אחרים, מציאות שונה כל כך ממנה הגענו. אני מסתכלת על הילדים שלי ומנסה להבין איך אני מייצרת להם ביטחון כשאני כל כך לא בטוחה בעצמי".

היציאה למסגרות, והעבודה בבית ספר בחיפה – שגרת היום

שגרת היום שלהם מתחילה בשעה 6:30 שבה הם מתעוררים. הילדים מתארגנים, הם מכינים ארוחת בוקר, ובשעה 07:30 הם כבר יוצאים לגני הילדים ובתי הספר. שעה לאחר מכן שירה מתחילה ללמד בבית הספר כרמל.

ארבע וחצי שעות חולפות והילדים מתחילים לחזור מהמסגרות למלון, שם הם מקבלים ארוחת צוהריים. בשעות שלאחר מכן שירה במשמרת ב' – אמא במשרה מלאה לשלושת ילדיה: משחקים, פעילויות ועד לארוחת הערב. בין לבין היא גם נפגשת עם אורחי המלון האחרים ותושבי חיפה.

"זכינו לתמיכה אדירה מצוות המלון ופיקוד העורף"

חודשיים וחצי אחרי שנכנסה לראשונה למלון, אביטל משמשת כיום כרכזת מפוני העיר מטעם עיריית שדרות. "ישנן 14 משפחות משדרות במלון, אנשים שראו מחבלים בשכונה שלהם, שראו חברים ובני משפחה שנפגעו, תושבים שמכירים צעירים שנרצחו במסיבת הנובה, חיילים וקצינים שנהרגו במהלך הקרבות ברצועה. לצד התהיות של איך נחזור, ומתי בכלל נוכל לחזור הביתה, קיים צורך בשיח וטיפול בנפש. בימים הראשונים אף אחד מאיתנו המבוגרים לא דיבר, לא העז לבכות אבל זכינו לתמיכה אדירה מצוות המלון ופיקוד העורף שעומדים לרשותנו 24/7".

לאביטל חשוב מאוד להודות. כבר שום דבר לא מובן מאליו מבחינתה: "ברטה יוגב, מנכ"לית המלון, היא כמו סבתא של כל הילדים כאן, וליאת בוזגלו שהקימה מרחב חינוכי עבור ילדי המפונים יחד עם תנועת 'דרור ישראל', בני הנוער החיפאים מתנועות הצופים והנוער העובד והלומד, למאות המתנדבים החיפאים שפשוט היו שם מהיום הראשון כדי לעזור בכל מה שניתן וצריך, לריקי אזולאי, מנהלת ההדרכות של המלון שארגנה ומארגנת פעילויות שונות  לאורך שעות היום לכלל הגילאים של המפונים במלון, ולרב חב"ד יהודה גינצבורג שמסייע עם מטפלות רגשיות של 'אור הבית' מקריית אתא.

"לקח לכולנו זמן להבין שאנחנו לא בהפוגה ולא בהתרעננות, מעתה עד הודעה חדשה אלו הם חיינו וכולנו יחד לומדים ועושים תוך כדי תנועה".

"יש לי בית, אין לי ביטחון"

אנחנו יושבות בלובי המלון, סביבנו נשים וגברים בגילאים שונים, רובם מבוגרים. אביטל כאילו מבינה את מה שמתחולל לי בראש: "אנשים רוצים בית, רוצים פרטיות, פינה משלהם, רוצים לאכול ארוחת ערב או בוקר כשבא להם ולא לפי זמנים שנקבעו מראש. המלון נותן הרבה יותר ממה שהמתווה מציע אבל זה לא הבית".

תושבי חיפה, כך אני לומדת, עומדים עבור המפונים לכל דבר ועניין. פינה עם מכונות כביסה ומייבשים כבר יש, בגדים חדשים לילדים (ולא רק), תיקים לבתי הספר, נעליים ובעצם, כל צורך שעולה מוצא מענה.

לבית בשדרות היא חזרה פעם אחת בזמן הפסקת האש. "ברגע שהגעתי הביתה הופעלה אזעקת צבע אדום והבנתי שאי אפשר לחזור הביתה, שעדיין לא בטוח", היא אומרת. "בשכונה שלי הסוכות עדיין עומדות, תזכורת לזה שהזמן עצר מלכת. יש לי בית, אין לי ביטחון בבית".

אז בינתיים הם כאן. ההסדר בין המדינה למלון ייגמר ב-31.12.23  ואביטל סומכת על נציגי עיריית שדרות שלא יפקירו אותם. "אני בקשר יומיומי עם סגנית ראש העיר חווה נחשונוב שבעצמה מפונה יחד עם בני משפחתה לנתניה ותמיד קשובה לכל צורך שעולה".

ומבחינתה, היא נשארת כאן, סופגת את המצב, כדי שבפעם הבאה שתיכנס עם שלושת ילדיה לבית שלהם בשדרות היא תוכל להגיד בבטחה: "כנסו הביתה. כאן הכי בטוח בעולם עבורכם".