כמעט שלושה חודשים הם חיים כפליטים במלונות שבדרך כלל מגיעים אליהם לחופשה. הגעגועים למקום המוכר, הרצון לפרטיות והחיבוק שהם מקבלים בחיפה – כך נראים חייהם של המפונים. הכירו את שני ואביחי, שהגיעו משלומי עם שני ילדיהם
כבר מהשבוע השני למלחמה נמצאת משפחת בן שטרית מהיישוב שלומי במלון לאונרדו בחיפה: האב אביחי (35), עובד במשרה מלאה בחברת ישקר בנהריה, האם שני (33), סייעת לילדה עם צרכים מיוחדים וסטודנטית שנה ב' לניהול מערכות חינוך, ושני ילדיהם סול (6.5) ורפאל (5.5).
כבר מהשבוע הראשון שני עזבה את שלומי ונסעה עם הילדים לקרובי המשפחה, ושבוע לאחר מכן החל פינוי היישוב. "הפינוי הראשון היה לירושלים ואני לא רציתי בשום אופן להתפנות לירושלים. גם פיגועים, גם רחוק מדי, ולא הסכמתי אז נשארתי לילה נוסף בשלומי", שני משחזרת.
"ראיתי את הצורך של הבת שלי למסגרת"
יום לאחר מכן הודיעו להם כי ניתן להתפנות לחיפה והמשפחה החליטה 'ללכת על זה': "אני עובדת מועצה בשלומי, סייעת לילדה בעלת חולשת שרירים בת 11. אני מלווה אותה מכיתה א׳ ואנחנו בקשר שאי אפשר להפריד בינינו, היא מקועקעת לי על היד, גם היא כאן עם אמא שלה". לאחר מאמצים רבים הצליחה שני למצוא את הדרך להמשיך לעבוד איתה גם במלון.
את הבוקר אביחי פותח ראשון. בשעה 06:00 הוא כבר יוצא לכניסה של המלון ומונית אוספת אותו לעבודה בנהריה. לאחר מכן שאר בני המשפחה מתעוררים ומתארגנים. בשעה 07:30 ההסעה של סול לבית הספר עין הים ממתינה לתלמידים. בהמשך היא לוקחת את רפאל לגן שנמצא במלון, ואז יום העבודה שלה מתחיל מ'חדר העבודה' בחדר במלון.
עוד בסדרת הכתבות 'עקורים':
>>> הכירו את משפחת אביטן משדרות
>>> הכירו את משפחת בלינקר משלומי
>>> הכירו את משפחת מצוינים מקיבוץ דן
בשעה 13:00 הילדים חוזרים מהמסגרות לארוחת הצהריים שלרוב שני מכינה בחדר הפרטי שלהם. לאחר מכן יש זמן חופשי (טיילת במלון/מסכים/משחקי קופסה בחדר), מידי פעם יש פעילויות חיצוניות לילדים שמגיעות למלון. במידה ויש – כמובן הילדים עושים שיעורי בית.
בנוסף על כל זה, שני לומדת 4 ימים בשבוע אחר הצהריים עד 20:00 בערב באמצעות הזום. אביחי חוזר מהעבודה לקראת 17:00 ויש לו לו"ז מסודר שכולל בין היתר חדר כושר, בריכה וכו'. לקראת 18:30 מתחילה שגרת המקלחות וארוחת הערב שמתקיימת גם היא בדרך כלל בחדר.
איך נראית השגרה אצל הילדים?
"עד לפני שלושה שבועות היה לנו מענה במלון מתשע עד אחת, ואז התחילו להגיד שהשהייה הולכת להתארך והילדים חייבים מסגרת. הבת שלי בדיוק עלתה השנה לכיתה א'. נורא כעסתי על השינוי ופחדתי להוציא את סול למסגרת נוספת, עד ששמעתי על בית ספר עין הים בחיפה. אמרתי ששווה לנסות, ראיתי את הצורך של הבת שלי למסגרת וסול מרוצה שם. מעבר לזה גם חמי וחמותי, אחות של בעלי ואח של בעלי נמצאים כאן עם הילדים שלהם".
"ראיתי פה הרבה דברים טובים"
על הימים הראשונים כקהילה שמתגוררת יחד מספר שני: "בהתחלה זה הרגיש כמו שבת חתן קהילתית, כולם שרו שלום עליכם וזה היה מאוד מרגש אבל אחרי שבוע זה נמאס לי, אני רוצה לשבת ולראות אופירה וברקו ולהתעצבן נורא או לראות את דני קושמרו. אני בכלל פריקית של חדשות, צופה אדוקה בכל הערוצים, לא מפספסת ידיעה". שני מעידה כי היא קרובה להפסיק לצפות באחד מהערוצים בטלוויזיה.
את מנסה להיגמל מחדשות?
"לא, אני לא יכולה אבל אני חושבת שכשמדברים על השסע בחברה אי אפשר להאשים רק את ביבי או בן גביר או סמוטריץ'. לתקשורת בישראל יש משקל עצום על השסע בישראל. מתי הבנתי שאנחנו עם טוב?! כשהתחילה הלחימה, כשאנשים התגייסו בכל הארץ, שאותם חרדים שמשמיצים אותם הלכו לאסוף חלקיקי גופות, ולראות את כל ה'קפלנים' שאמרו שאולי לא יתגייסו – התייצבו ראשונים. אנחנו יונקים מהטלוויזיה המון דברים. את יודעת כמה דברים טובים ראיתי פה?".
כמו מה?
"למשל די ג'יי סער משיח שהתנדב לעשות ערב לבני הנוער שלנו וארגנו מסיבה לכל בני הנוער מהיישוב, לא רק מהמלון הזה. הוא ממש שימח אותם. תשמעי, הם היו צריכים לשחרר, כולם פה צריכים לשחרר. אנחנו בסיר לחץ אבל יש הכלה של התושבים".
עוד כמה זמן תצליחו להכיל את זה?
"כמה שצריך. תראי, אני עוברת כאן חוויות, דיכאונות ומשברים. הכלב שלנו מת כאן, הוא איתנו 11 שנים ובא איתנו למלון. היה לו קשה המעבר הזה. אנחנו עוברים כאן דברים תוך תלישה מהבית".
אתם יודעים עד מתי יאפשרו לכם לגור במלון?
"לא, כל פעם הם מאריכים. ראש המועצה שלנו נילחם כדי שלא נחזור עד שהם יהיו אחרי הליטני (פינוי תושבי לבנון מצפון לנהר הליטני, ב"ג). איך אני יכולה לחזור אחרי שראיתי איך את הטבח שהם עשו בעוטף? איך אני יכולה לחזור כשאני רואה את מחבלי חיזבאללה על הגדר? אני רואה הכל משלומי, אז איך אני יכולה לחזור ככה? מי מבטיח לי שאחרי ששחטו ושרפו אנשים בעוטף עזה שאנסו וביתרו גופות – שזה לא יקרה לילדים שלי? אנחנו לא מוכנים להיות בארי 2".
